"חיוך" הוא מושג שבעולם האמיתי משדר אופטימיות ואנחנו אפילו מצווים להביע אותו, אבל בקולנוע המשמעות שלו שונה לחלוטין. שם הטובים משתדלים לא לחייך, זהו אקט השמור לרשעים. החיוך לא מש מפרצופו של נורמן בייטס ב"פסיכו", העווית הממזרית של אלכס ב"תפוז מכני" תמיד מבשרת רעות, ג'ק מצמרר ב"הניצוץ" כשהוא פורץ את הדלת ומכריז על בואו של ג'וני, וכמובן, לא נשכח להזכיר את ד"ר חניבעל לקטר המטלטל ב"שתיקת הכבשים" ופרדי קרוגר מקפיא הדם. חיוכיהם של כל אלה ועוד רבים ו(לא) טובים נצרבו בזיכרון שלנו כמלחיצים במיוחד, וכל זה עוד לפני שהזכרנו את גיבורי הקומיקס של מארוול והג'וקר של סרטי באטמן.
מסיבה זו בעיקר, הבחירה בחיוך כמוטיב מוביל בסרט אימה נראית תמוהה רק קצת פחות מהבחירה להעלות את השם "סמייל" כטייטל שלו. אוקיי, אנחנו כבר יודעים שחיוך הוא דבר מפחיד, הרי ראינו אותו בעשרות סרטים. מה כבר אפשר לחדש?
"סמייל", סרטו הראשון באורך מלא של פרקר פין, שגם כתב את התסריט, עלה בשבוע שעבר למסכים ועוסק, כפי שכבר הבנתם, בחיוכים מאוד לא נדיבים. רוז קרטר (סוסי בייקון) היא פסיכיאטרית צעירה העובדת במוסד למקרים קשים במיוחד של התמודדויות נפש. בבוקר אחד מתייצבת במשרדה קייטלין סטייסי (לורה וויבר), סטודנטית שעברה ממש לאחרונה טראומה. לאחר הניסיון של רוז להרגיע את קייטלין מתרחש אירוע קיצוני, שבסיומו המטופלת מחייכת. החיוך הזה, כפי שניתן לנחש, הוא סימן לצרות שרוז עצמה תחווה בקרוב מאוד.
לכאורה, "סמייל" הוא בסך הכול הרחבה של סרט קצר שביים פין לפני שנתיים,"Laura Hasn't Slept", שבמרכזו אישה (גם שם זו וויבר) הסובלת מנדודי שינה פונה לפסיכיאטר ומספרת לו על סיוטי הלילה שלה. "יש גבר שמחייך אלי, אבל זה לא חיוך ידידותי", היא מתארת את חלומותיה בדיוק באותן מילים שהיא אומרת לרוז ב"סמייל".
העניין הוא שמדובר בהרבה יותר מסתם פיתוח לסרט בן 10 דקות. מעשית, "סמייל" הוא פשוט שק עצום של רפרנסים, הנשענים על כל האלמנטים שז'אנר האימה ייצר ב-80 השנים האחרונות. יש בו אין ספור הבהלות, מוזיקה דרמטית גם ברגעים פחות דרמטיים, מצלמת כתף המתקרבת באיטיות מאחור אל הגיבורים, חיית בית כרמז מטרים לאסון הקרב, התמודדות עם טראומות עבר, הרבה דם ומה לא. בקיצור, סמייל נראה כמו אסופה של סרטים שכבר ראינו. אז מה הופך אותו לשונה?
התשובה היא "שום דבר", אבל בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, זה לא בהכרח רע. סרט אימה אמור לייצר פחד ולזרוע בהלה, ונדמה שזה משהו ששכחו רוב היוצרים לאחרונה. אחרי ההצלחה שלו עם "תברח" המצוין, ג'ורדן פיל מנסה שוב ושוב להמציא מחדש את הגלגל. הפרויקט שלו "אין מצב", סרט איום ונורא שנטשתי לפני שהגיע למחציתו, היה שיעמום ארוך ולא מובן. מייק פלנגן, יוצר הדגל של נטפליקס בתחום, עשה עבודה מצוינת עם "מי מתגורר בבית היל", אבל אז פנה לכיוונים אחרים, כמו הקשקוש התיאולוגי "טקס חצות", שהמשכו בגרסה הצעירה יותר והמקושקשת לא פחות, "מועדון חצות", עלה ממש לאחרונה ברשת.
המשותף לכל הסדרות והסרטים החדשים הוא הרבה בלבולי מוח, דיאלוגים משמימים ובעיקר ניסיון כפייתי לברוח מכל מה שייצג את הז'אנר לאורך השנים. פין, לעומת זאת, לא מנסה להמציא את הגלגל, הוא מעדיף לדהור על הגלגל שכבר קיים, ומה תגידו? זה עובד. לא רק שיש לו תכלס והמון, הוא דואג להלעיט בו את הצופים ועושה זאת בצורה מאוד אפקטיבית ובכלים פשוטים, מודרניים וגם כאלה שפחות.
פין פשוט מבין מה מפחיד את הקהל העכשווי ויודע שקשקושים עם פסיכולוגיה בגרוש לא יעשו את העבודה, אבל טכניקות חדשות המשולבות בישנות דווקא כן. קייטלין מזכירה מאוד במראה את מומו וישות מרכזית אחרת בסרט דומה לסלנדרמן, שתי דמויות פופ חדשות שנוצרו בפורומי האינטרנט לפני קצת יותר מעשור. הטלפון, כלי שימושי מאוד בז'אנר במשך עשורים רבים, משחק גם ב"סמייל" תפקיד מרכזי. כאן דווקא בוחר פין בתמה הקלאסית - לא הסמארטפון מרובה האפשרויות, אלא דווקא המכשיר הביתי בעל הצלצול האחיד, זה שככל שמתמהמהים לענות לו כך גוברת עוצמת המתח. ציירו את זה בראש: הרי גם כך אתם לא אוהבים כשמתקשרים אליכם. עכשיו תחשבו מה קורה כשמתקשרים אליכם הביתה.
המשחק ב"סמייל" לא אחיד. סוסי, בתו של קווין בייקון האגדי, מצוינת וכך גם קייל גלנר בתפקיד ג'ואל, האקס של רוז, ממלא את חלקו כהלכה. לעומתם, ג'סי אשר כטרבור, בן הזוג הנוכחי של רוז, מציג יכולת מגומגמת ולא מצליח לשכנע. למרבה השמחה, התצוגה הבינונית שלו נבלעת וכמעט חסרת משמעות בתוך תחושת הפחד שמייצר הסרט.
"סמייל" אינו חף, כאמור, מבעיות. מעבר לגודש במנטרות שחוקות, הוא גם לא ממש מציג בצורה פוליטיקלי-קורקטית את מתמודדי הנפש ומדביק להם סטיגמות ישנות ובעייתיות, אבל פין פשוט העדיף לא ללכת על ביצים והוציא מוצר שמודע היטב לשטחיותו וקורץ לה בחדווה. לזכותו עומד גם הסיום שבעיניי, לפחות, הצליח להפתיע. אנחנו יודעים שכל סרט אימה הוא בעצם קדימון לסרט ההמשך וגם "סמייל" כזה - סמכו על כך שהסיקוול ייצא בשנתיים הקרובות - אבל פה הסוף, לטעמי, הרבה פחות צפוי משניתן לחזות.
בזמן שעולם האימה מנסה לאתר דרכים חדשות לפצח את המוח הצעיר, "סמייל" עושה את זה בשיטות הישנות. קלישאתי? בהחלט, אבל עושה יופי של עבודה.