נקמה בנאצים, דודה מגניבה משיקגו ואימה אפוקליפטית: הסדרות החדשות בנטפליקס

המותחן הספרדי ההיסטורי מגוחך ומופרך, הגאון מאחורי "מי מתגורר בבית היל" עושה זאת פעם נוספת, וגם סדרת האנימציה שאין באמת שום סיבה לצפות בה אלא אם כן אתם ממש אוהבים את שיקגו. זה מה שחשבנו על "שם קוד: יגואר", "טקס חצות" ו"דודתי המגניבה"

01/10/2021
טריילר לסדרה "שם קוד: יגואר" (נטפליקס)

טקס חצות (Midnight Mass)

קשה למצוא דברים טובים לומר על בית החרושת לתוכן (במובן הרע של המילה) שהוא נטפליקס לאחרונה, אבל הנה הזדמנות נדירה לעשות זאת. החיבור של ענקית הסטרימינג עם מייק פלנגן המוכשר כבר הפיק עונה מופתית אחת ("מי מתגורר בבית היל") ועוד אחת טובה מעט פחות, אבל עדיין סוחפת ומרגשת ("מי מתגורר באחוזת בליי"). יצירות האימה של פלנגן בולטות בעיקר משום שהן לא רק מפחידות לשם הפחד, אלא הופכות את הפסיכולוגיה של הגיבורים, את עברם ואת המתחולל בנפשם לכלי עלילתי חכם ויעיל. התוצאה היא עלילות שהן בעת ובעונה אחת אנושיות ומפלצתיות, מותחות עד כדי ישיבה על קצה הכיסא אבל גם נוגעות ללב כמו מעט יצירות טלוויזיה עכשוויות.

ב"טקס חצות" יוצא פלנגן ממחוזות האחוזות המפחידות, וממקד את העלילה באי קטנטן ואפור, שאוכלוסייתו המעטה מורכבת בעיקר ממי ששיאם נמצא לרוב מאחוריהם. הגעתו של כומר צעיר וכריזמטי (האמיש לינקלייטר, "מכונת הכסף"), משנה את הדינמיקה באי, ומביאה עמה שורה של התרחשויות פלאיות, ניסים של ממש. אלא שהחידה שמאחורי המתנה הגדולה שהוא מביא עמו כוללת מחירים אפלים, שמתגלים אף הם בהדרגה. כמו בשתי יצירותיו הקודמות, גם הפעם רעייתו של פלנגן, קייט סיגל, מגלמת את אחת מגיבורות העלילה, מורה צעירה ותושבת העיירה בשם ארין גרין.

עוד בוואלה!

חשוב לצפות ב"פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי" למרות הבעיות הרבות שלה

לכתבה המלאה

כבר משמה של הסדרה ניתן להבין את הדגש הדתי-נוצרי שמניע אותה, עניין שהופך ברור עוד יותר משמותיהם של הפרקים: כולם שמות של ספרים מהתנ"ך ומהברית החדשה. במוקד נמצאים מוטיב השליחים, תלמידיו הקרובים של ישו שיצאו להפיץ את תורתו בעולם, ו"חזון יוחנן" הספר האחרון והנועל שמתאר את אחרית הימים שלפני יום הדין (ושמו היווני הוא מקור השם "אפוקליפסה"). את כל המוטיבים האלה של תקומה, ישועה, חיי נצח ורבים נוספים, שוזר פלנגן בחוכמה רבה בעלילה סוחפת ומרתקת, שמחברת את הטרגדיה האנושית של הגיבורים עם זו המיתית של ספרי הקודש הנוצרים. וככל שמתברר טיב המסתורין שנמצא במוקד העלילה, כך מתבררת הפרשנות המסקרנת של היוצר למושגים כמו שכר ועונש וגאולה. וכמובן, גם כאן, שדי העבר הופכים ממטאפורה לסיוט אמיתי של ממש.

הקאסט של "טקס חצות" מצוין לכל אורכו, אבל זו ההופעה המחשמלת של לינקלייטר שטוענת אותו בעוצמה שמעלה את הסדרה רמה. האמונה הקנאית, השכנוע העצמי היוקד והמניפולציות שמבצע איש האלוהים על מאמיניו - הם החוזקות הגדולות של הסדרה. למעשה, הם אלה שמחזיקה אותה גם כשנדמה שהיא מגזימה באורכה (כל אחד משבעת הפרקים ארוך יותר משעה, וכמו ברוב המקרים גם כאן פרק הזמן לא תמיד מצדיק את עצמו), או חוזרת על נקודה שכבר הובהרה לנו. נקודה שנויה במחלוקת נוספת היא שהשילוב של האיפור ובחירות הליהוק, עלול לחשוף בשלב די מוקדם לפחות סוד גדול אחד שעומד במרכז הסדרה.

כמו בשתי יצירותיו הקודמות, אפשר לסמוך על שני דברים עיקריים אצל פלנגן: העשייה הטכנית מרהיבה ומרשימה והאימה מפחידה, עד כדי קפיצה מהכיסא ברגעי מפתח. לפרקים נדמה ש"טקס חצות" היא מין זיקוק של המון נקודות מוצלחות ביצירות מוכרות אחרות מז'אנר האימה/מסתורין, אבל כמכלול היא לא רק עומדת בפני עצמה, אלא מייצרת חוויה שמפרידה אותה מאחרות, ונותרת כזו עד לסיומה המטלטל.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה!

"יורשים", "תרגיע", "לא בטוחה", "הרשימה השחורה": מדריך סדרות אוקטובר 2021

לכתבה המלאה

דודתי המגניבה (Chicago Party Aunt)

בסרט הנשכח "חברים לשתיה" מ-2013, דמותו של ג'ייסון סודייקיס (טד לאסו) מתארת את חווית השתיה של מלורט כ"לבלוע קונדום שרוף מלא בבנזין". זו לא הגזמה. על גב המשקה עצמו נכתב כי "כל מי ששותה בפעם הראשונה את המשקה נרתע ממנו. הליקר שלנו מחוספס וחסר רחמים (ואפילו אכזרי) כלפי החך". ועדיין, בשיקגו אין פאב שמכבד את עצמו שלא מחזיק בקבוק של מלורט. מקומיים רבים ממשיכים להזמין אותו, אפילו שיש לו טעם של שבבי עופרת.

יש לשיקגו לא מעט גאוות ספורטיביות ותרבותיות. זו העיר שמייקל ג'ורדן פרח בה. העיר בה קניה ווסט צמח בה. העיר של סאם קוק, וגם של אל באנדי. של ER ושל שיקגו הופ. של "האישה הטובה" ו"הטובות לקרב". אבל התרבות של שיקגו גם מלאה בטקסיות שזר לא יבין. באף דוכן נקניקיות בעיר לא תמצאו בקבוק קטשופ, כי המקומיים מעדיפים את הלחמניות שלהם חריפות וחמוצות, והם בזים למתיקות של הקטשופ. הפיצה שלהם נראית כמו עוגה מוזרה בה העגבניות נמצאות מעל הגבינה, הגלידה שלהם נראית כמו לבנה, אבל המנה הפופולרית בעיר היא עדיין בשר איטלקי ברוטב בתוך בגט צרפתי שנטבל ברוטב של הבשר.

עוד בוואלה!

בין "משחקי הרעב" ל"פרזיטים": "משחק הדיונון" בנטפליקס מספקת בינג' סוחף על תחרות חולנית

לכתבה המלאה

הסדרה החדשה "דודתי המגניבה" (תרגום דודתי במיוחד ל"Chicago Party Aunt") היא שיר אהבה לשיקגו האמיתית. זאת ששותים בה משקאות מגעילים כחלק מתהליך ההתבגרות, מטביעים בה סנדוויצ'ים ברוטב ואוהבים את קבוצות הספורט של העיר גם ברגעי השפל שלהן. קשה שלא להתאהב בעיר הרוחות דרך העיניים של דיאן, הדמות הראשית, אך מעבר לזה הסדרה לא מציעה לצופים יותר מדי עניין. כמו מלורט, המשקה האהוב על דיאן, גם הסדרה היא טעם נרכש, למרות שמעטים ממש יתנו להם יותר מדי הזדמנויות.

הדקות הראשונות של הפרק הראשון מציגות את האנימציה הנפלאה ואת הדיבוב המוצלח שמעניקה לורן אש לדמות הראשית. בוב אודנקירק ("סמוך על סול") תורם את קולו להיפי מקומי, רופול מוצא את עצמו בתפקיד גברי מהרגיל בתור הבוס, אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבה. כבר בסוף הפרק הראשון מתגלה סיפור המסגרת הארכאי על אשת המסיבות המבוגרת שמתגרשת בפעם השלישית ומוצאת את עצמה חיה יחד עם האחיין החנון שלה שמנסה להיפתח לחוויות חדשות.

כל העסק מרגיש כמו העיבוד ה-1,001 ל"זוג המוזר" של ניל סיימון, אבל איכשהו מצליח להיות אפילו פחות רענן. לאורך כל פרקי הסדרה קשה היה למצוא רגע מצחיק במיוחד, או לחילופין חכם או מרגש. אף אחת מהדמויות לא מעוררת יותר מדי הזדהות, ובסיום העונה - כל הדמויות נמצאות באותו מקום בו התחילו פחות או יותר. בסופו של דבר, אין שום סיבה לצפות בסדרה הזאת, אלא אם אתם ממש אוהבים את שיקגו ורוצים לשמוע עוד בדיחות נישתיות שיבינו רק חובבי מלורט וסקוטי פיפן.

עוד בוואלה!

"הקדושים של ניוארק" ממחיש שלטוני סופרנו לא היה שום סיכוי

לכתבה המלאה

שם קוד: יגואר (Jaguar)

מלחמת העולם השנייה מעולם לא הפסיקה לרדוף את הקולנוע והטלוויזיה. למען האמת, זה נראה כאילו עכשיו אלה הטלוויזיה והקולנוע שרודפים אחריה - והמסך מתמלא ביצירות שעיקרן נקמה בנאצים. האם זה סימן שהצל הכבד שהנושא מטיל על התרבות הפופולרית הולך ומתפוגג? או שמא ההפך?

הדוגמה המובהקת היא כמובן "ממזרים חסרי כבוד", פנטזיית הנקמה בנאצים האולטימטיבית, וממש לא מזמן הצטרפה לחבורה הזאת גם הסדרה "ציידים" של אמזון פריים וידאו, ואפילו בפסטיבל חיפה האחרון הוקרן סרט עלילתי ישראלי העוסק בשאיפות הנקמה.

העלילה של "שם-קוד: יגואר", סדרת האקשן הספרדית החדשה של נטפליקס, לא שונה בהרבה - חבורה של ניצולי מחנות ריכוז, ספרדים רפובליקנים שאינם מזדהים כיהודים, פועלים במחתרת בשנות ה-60 כדי להביא לדין נאצים שנמלטים דרך ספרד הפשיסטית של פרנקו. אחת הדמויות שאותה הם מנסים לתפוס היא זו של אריברט היים - איש אמיתי שזכה לכינוי "ד"ר מוות" בשל הדברים האכזריים שעשה כרופא במאוטהאוזן, אחד הנאצים הנמלטים המבוקשים ביותר, שסיים את חייו מבלי שנאלץ לעמוד לדין. כמובן, כל ההתרחשות שקשורה בו שמופיעה בסדרה היא בדיונית חלוטין (ואפילו, כפי שהעלה העיתון היהודי-אמריקני פורוורד, מסלפת - אולי בטעות - את ההיסטוריה במקרה אחד בוטה). ברקע נמצא גם משפט אייכמן, כמובן.

אבל הקונטקסט של הסדרה הזאת הוא אחר: הרבה יותר מאשר עוד תוצר הוליוודי נלהב, היא תוצאה של מאבק מתמשך בספרד להכרה בסוגייה מרתקת אך מושתקת. אחרי ההפסד במלחמת האזרחים יצאו מאות אלפנים מתומכי הצד הרפובליקני לגלות, ולימים, כשפרצה מלחמת העולם השנייה ושוב כוחות פשיסטיים הילכו אימים על אירופה, כ-15,000 מהם נשלחו למחנות ריכוז, בעיקר למאוטהאוזן שבאוסטריה, ורבים מהם נרצחו. רשימת הקורבנות הספרדית המלאה פורסמה רק לפני שנתיים, כשניצולים בודדים נותרו בחיים. במסגרת גל העיסוק בכך, בין התכנים בספרדית בנטפליקס, תוכלו למצוא גם את סרט השואה מ-2017 "הצלם ממאוטהואזן", שמתאר את זוועות המחנה דרך עיניים ספרדיות.

עוד בוואלה!

חשבונות נפש: הסדרה "המוסד" ("Foundation") היא הישג טלוויזיוני מרהיב בכל מובן

לכתבה המלאה
סיפור מעניין, מותחן מקושקש. מתוך "שם קוד: יגואר"(צילום: מנואל פרננדז-ואלדס/נטפליקס)

כל זה מאוד מאוד מעניין, אלא שמדובר בסדרה מקושקשת לגמרי: מותחן ריגול חלשלוש, מופרך ואף מגוחך לעתים, שעליו מולבש כל הנושא הזה באופן גס ודידקטי, כאילו זאת הפעם הראשונה שהייצוגים האלה מופיעים - מזעזוע מערימת נעליים ועד מבטו של הנבל הראשי כשהוא אומר "העבודה משחררת" - וכל פלאשבק הוא קלישאה אחרת. כמובן שיש כאן גם כומר שאיבד את האמונה, קאפו שנשבע לכפר על עברו הבלתי נסלח והרבה דרמה מנופחת. אמנם הסדרה אכן מותחת, אבל השחזורים ההיסטוריים או רגעי האקשן הסבירים בעיקרם אינם מעניינים מספיק כדי לחפות על כל היתר. לא ברור אם מבטה המבוהל/כועס באופן תמידי של בלאנקה סוארז, המגלמת את הגיבורה איזבל, קשור בחרדה שהנבלים הראשיים מעוררים בה או בכך שהיא מבינה לאיזו סדרה נקלעה בטעות.

היתרון העיקרי של "שם קוד: יגואר" כבינג' לסוף השבוע הוא היותה קצרה באופן יחסי - שישה פרקים בסך הכול שיעברו במהירות עם הרבה יריות ותחבולות, ומסתיימים בעצם באמצע הסיפור, מן הסתם כהכנה לעונה שנייה. היא מתפקדת כשומר מסך סביר, אבל אין מה לצפות ממנה ליותר מכך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully