אחת המשימות הקשות יותר לחובבי האימה היא מציאת מוצר שיספק את תאוותם. המבחר ברשתות גדול אבל מאוד נחות, והוא כולל הרבה סרטים וסדרות שנראה כי נמכרו במשקל והסחורה בהתאם. אוקטובר, חודש ההאלווין, אמור למלא את החסך הזה, ומי שאמון בשנים האחרונות על המשימה הזאת בנטפליקס הוא במאי הדגל של הרשת בז'אנר, מייק פלנגן.
ההכרה הראשונית בפלנגן הגיעה דרך הסרטים הבינוניים שיצר לפני כעשור, אבל בכל הקשור לסדרות, פריצת הדרך הגדולה שלו הגיעה עם "מי מתגורר בבית היל" הנפלאה שיצאה ב-2018 והייתה מצוינת כמעט לכל אורכה. פלנגן פעל אז ממש לפי הספר והגיש מותחן איכותי. שנתיים לאחר מכן יצא "מי מתגורר באחוזת בליי", סוג של סדרת המשך ל"בית היל" שהייתה הרבה, הרבה פחות טובה. בשנה שעברה פלנגן הרגיש שהוא צריך להמציא את עצמו מחדש ופנה לתת-ז'אנר מאתגר במיוחד - אימה פסיכולוגית-פילוסופית-תיאולוגית מרובת תובנות. המיקס הבלתי אפשרי הזה יצר את "טקס חצות", סדרה מקושקשת, עטופה במילים ריקות ומתישה, ואם הצורך שלו להנציח את ההצלחה של "בית היל" עוד היה ברור, לא ממש מובן מדוע החליט להעלות סדרה שמתכתבת עם הנפילה הזאת.
לא ברור, אבל הוא בכל זאת עשה את זה, בצוותא עם ליאה פונג, בסדרה החדשה "מועדון חצות", שבמסגרת שלו מזכיר, לטוב ובעיקר לרע, את "טקס חצות". במרכז הסדרה, המבוססת על ספר של כריסטופר פייק מ-1994, אילונקה (אימאן בנסון), תלמידה מחוננת שמחכה בכיליון עיניים להתחיל קולג', מאובחנת באמצע שנות ה-90 כחולה בסרטן סופני. היא נכנסת למועדון הוספיס המנוהל על ידי ד"ר ג'ורג'ינה סטנטון (הת'ר לנגנקמפ), בו מתגוררים שישה נערים נוספים העתידים למות. שם, כמובן, קורים דברים מוזרים ומזרי אימה, לכאורה. דגש גדול על "לכאורה".
פלנגן בנה פירמידה כדי להבעיר מדורה וזרק לתוכה את כל מה שהיה בנמצא. הוא ניסה ליצור מותחן צעיר שיחדור מתחת לעור ולשלב בתוכו גם אנתולוגיה מודרנית ועתידנית של סיפורי משנה. מאחורי סיפור המסגרת, שבמרכזו אילונקה מתחקה אחרי דמות מסתורית שחסתה בעבר במעון והחלימה בדרך נס, אנו נחשפים לשלל סיפורים של הנערים, שהגיבורים שבמרכזם הם האלטר-אגו של המספר/ת. לכל אורך הסדרה חיפשנו את הקשר בין הסיפורים הללו לעלילה המרכזית, אך אם הוא היה קיים הוא היה קלוש, ואם היה יותר מקלוש הוא פשוט סבל מחוסר עניין. הסיפורים של הנערים, שנראו כמו מחווה מגומגמת של פלנגן ל"אזור הדמדומים" וגם הרעיפו כמה הומאז'ים בולטים לסדרה האלמותית, יכלו לחיות בזכות עצמם לו רק היו טובים, אבל כמו כל אלמנט ב"מועדון חצות" גם הם היו חלשים ולא מהודקים.
כמו תמיד, פלנגן מעביר בירושה צוותי שחקנים מסדרות קודמות. כאן הוא לקח לתפקידי משנה כמה מהשחקנים המובילים של "טקס חצות", בראשם סמנתה סלויאן וזאק גילפורד (שיחד עם מספר שחקנים אחרים מהצוות צפויים לככב גם בסדרה הבאה שלו - "נפילת בית אשר", עיבוד מחודש לספר הקלאסי של אדגר אלן פו, שכנראה תעלה באוקטובר הבא). זה שוב הזמן והמקום להזכיר כמה נוראית הייתה "טקס חצות" עם קשקושי הממבו-ג'מבו הבלתי נגמרים, מוטיב שלצערנו פלנגן חוזר עליו ביתר שאת גם הפעם, עם דיאלוגים ארוכים ולא מעניינים שמפריעים לקצב הנמוך ממילא.
בדיוק כמו קודמתה, גם "מועדון חצות" היא סדרה רשלנית ואובר-מתחכמת, רצופה במחשבות אקזיסטנציאליסטיות חסרות פשר ועניין, עם הרבה יריות באפלה, תרתי משמע, ורף מאוד, מאוד נמוך של אימה. לזכותו של פלנגן ייאמר לפחות שהוא ליהק את לנגנקמפ לתפקיד "אה, הנה ננסי מהסיוט ברחוב אלם", והיא עושה עבודה לא רעה בכלל בתור ד"ר סטנטון שמנהלת את המקום. לצערה של לנגנקמפ ולצערנו, הקריירה שלה לא המריאה מאז מזרקות הדם שיצר פרדי קרוגר, היא קועקעה כשחקנית של סרטי אימה זולים, ויש לקוות שהסדרה הזאת, למרות האיכות הבעייתית שלה, תעניק לקריירה שלה תחייה מחודשת.
משפט אמריקאי ישן נושן אומר "דפקת אותי פעם אחת - אשמתך. דפקת אותי פעם שנייה - אשמתי". התפתיתם ל"מועדון חצות" למרות הרמז הברור כבר משמה של הסדרה לכך שהיא תהיה בת הדודה של "טקס חצות"? מה לכם כי תלינו. תאכלו את מה שבישלתם לעצמכם.