הימים ימי טרום-בחירות והמועמד המוביל לראשות הממשלה לא אומר כלום. באמת, כלום. הוא לא מתראיין לתקשורת, לא נותן נאומים, לא מפרסם מצע. לא מלכלך על יריבים, לא חותם הסכמים עם שותפים, לא מבטיח כלום לבוחריו. אותו מועמד, אביב יצחקי (אושרי כהן), איננו סתם בחור מהיישוב - הוא בן של ראש ממשלה לשעבר (אלי דנקר) שהציבור מכיר ואוהב, בין היתר מפני שאיבד את אשתו בתאונה טרגית ושאביו מאושפז במצב רפואי קשה. בין אם השתיקה היא אמצעי לשימור האמפתיה או שהיא-היא המוצר שהציבור משתוקק לו, כך או כך זה עובד. זה עובד כל כך טוב, שלפתע אביב הוא לא היחיד ששותק.
זהו אחד מגיבורי הסיפור שמביא כעת למסך שמי זרחין, מהבמאים הבולטים והפעילים בישראל, שמזוהה במיוחד עם דרמות משפחתיות ואישיות מחממות לב - מ"לילסדה" ו"הכוכבים של שלומי" דרך "אביבה אהובתי" ו"העולם מצחיק" ועד ל"מילים הטובות", סרטו האחרון שיצא לאקרנים לפני שבע שנים. עכשיו המילים מפנות את מקומן עבור "השתיקה", סרט שיש בו הרבה משפחתיות אבל גם עלילת מתח פוליטית אפלה וקודרת. הסרט צבוע גוונים עכורים של שחור ואפור, שמבליטים עוד יותר את הצבעוניות המוגזמת של אולפני הטלוויזיה שבהם מעביר הגיבור, אביהו (מוריס כהן), את ימיו.
אביהו הוא איש תקשורת מוכר, טאלנט עצבני וקשה לריסון, איפשהו בין רון קופמן לאייל ברקוביץ'. הכאוטיות והפה הגדול שלו הם אלה שמאפשרים לו להישאר על המסך אבל גם מסבכים אותו בצרות שוב ושוב. אביהו מכיר את אביב מקרוב, כמי שהיה בעבר המורה שלו לספרות ומעין אב-חליפי עבורו. הוא קורא לתלמידו לשעבר - בשידור חי - להתראיין לראשונה דווקא אצלו, קריאה שמובילה להתפתחויות מפתיעות. ואגב התפתחויות מפתיעות, מסתבר שאמו של אביהו (לבנה פינקלשטיין) בחרה אף היא להפסיק לדבר, ואין לו מושג למה ומה עושים עכשיו.
תקציר העלילה הזה, עמוס ומבלבל ככל שיהיה, הוא רק חלק קטן מהסיפור. הסרט גדוש לחלוטין בקווי עלילה, דמויות, טוויסטים, רמזים וסמלים. יש כאן מספיק קונפליקטים ורעיונות בשביל שלושה סרטים לפחות, ולפעמים קצת חבל שכולם חולקים את אותו סיפור מסגרת. זה לא אומר שהסיפור לא מעניין או שקווי העלילה השונים לא מתחברים - להיפך, זה סרט שמצליח שוב ושוב לסקרן ולבנות מתח, כשהוא חושף עוד ועוד חתיכות בפאזל הענק שלו. למרות השוני המהותי ביניהם, יש קשר מובהק בין הסיפורים על האם השותקת והפוליטיקאי השותק, שביניהם עומד גבר אחד שלא מפסיק לדבר אבל גם לא באמת מתקשר עם הסובבים אותו.
המציאות שהסרט מתאר איננה המציאות הישראלית המוכרת לנו וגם לא בדיוק הקצנה סאטירית עליה, אלא מעין אמירה סמלית על יחסים בין אנשים, בני משפחה או לא, על הכוח המרפא וההרסני שיש גם בשתיקה וגם במילים. הפוליטיקה היא יותר אמצעי מאשר נושא, וגם כשהסרט נוגע בנושאים כמו קונספירציות, שחיתות ונפוטיזם הוא עושה את זה בדרכו הסמלית והלא-לגמרי-ריאליסטית. קיווינו לראות מראה עקומה של הפוליטיקה הישראלית, וזה לא בדיוק מה שהסרט מנסה לעשות. זה בסדר, אבל זה גם קצת חבל.
יש הרבה מה לאהוב בסרט הזה. שווה לראות אותו ולו רק בשביל הרגעים שבהם הוא זוהר ומרגש באמת: ארוחה משפחתית מטרידה ושקטה, שיחות חושפות-נפש בין דמויות או הסצינות שבהן הגיבור עוקב אחר אמו האילמת מבחירה ונחשף ליום-יום הכמעט סוריאליסטי שלה. תמיד כיף לראות את לבנה פינקלשטיין ומוריס כהן, וגם כאן הם עושים עבודה פנומנלית, אבל גונבת ההצגה הרשמית של הסרט היא בכלל אסתי זקהיים בתור אשתו לשעבר של אביהו. זה תפקיד קצת טריקי וכפוי טובה - דמות קשה שחוטפת עקיצות ומבטים עקומים משאר הדמויות, עושה לא מעט בחירות מוזרות וגם לא באמת מהותית לעלילה - אבל כשזקהיים משחקת אותה קשה לא להתאהב בה. הדינמיקה בינה לבין בעלה לשעבר מרככת את שניהם ומאפשרת לנו להבין את הגיבור יותר לעומק, ולראות בו צדדים פגיעים ועדינים שדמויות אחרות לא מוציאות ממנו.
ולמרות כל זאת, בסופו של דבר הסרט מרגיש קצת כמו הבטחה לא ממומשת, או לפחות לא ממומשת במלואה. שני הסיפורים המרכזיים מפותחים במידה ומובילים לסיטואציות מעניינות, אבל גם מרגישים כמעט לא גמורים, לא משויפים עד הסוף. רוב הזמן הבעיה היא עומס: יותר מדי דברים קורים כל הזמן וגם רגעים דרמטיים לגמרי נזנחים כמעט מיד בשביל הדבר הגדול הבא. הפספוס הגדול הוא במערכה האחרונה: יש בה גם הברקות, אבל היא לא מצליחה לתפור את כל הרבדים יחד לכדי סיום מספק באמת. התוצאה היא סרט שמרגיש יותר כמו אוסף של סצינות, לא מעט מהן מעניינות וטובות, מאשר כמו סיפור אחד שנרצה לבקר שוב ושוב.