האם כל אחד יכול לקום יום אחד ולרצוח? מן הסתם אתם לא נהנים לחשוב על עצמכם כרוצחים בפוטנציה, וכשאתם חושבים על הפעולה הכי קיצונית שיכול אדם לעשות לחברו, אתם בוודאי מסיטים מבטכם היישר לשוליים ומצביעים על אנשים עם מטען נפשי כבד, פסיכוזה, רקע פלילי וכד'. רק צריך לזכור שעל אף שממוצע האיי-קיו. בבתי הכלא ברחבי העולם נמוך (בארה"ב הוא עומד על 93), יש בהם גם אנשים מהקצה השני של הסקאלה - משכילים שנחשבו נורמטיביים, בני המעמד הגבוה. חלקם לא מרצים את מאסרם בגלל עבירות צווארון לבן.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כזה למשל הוא ג'פרסון גריף (סטנלי טוצ'י), אחד מגיבורי "מבפנים" ("Inside Man"), מיני-סדרת מתח בת ארבעה פרקים שעלתה בנטפליקס. מאחורי התסריט עומד סטיבן מופאט ("דוקטור הו", "שרלוק", "אשתו של הנוסע בזמן") ועל הבימוי אמון פול מקגוויגן ("להרוג את המזל"). גריף הוא פרופסור לקרימינולוגיה, מוח מבריק שממתין לעונש מוות בבית כלא שמור בארה"ב לאחר שרצח את אשתו וערף את ראשה. בינתיים בבריטניה מוטרדת בת' דבנפורט, עיתונאית חוקרת (לידיה ווסט), ברכבת על ידי חוליגן שיכור. מי שנחלצת לעזרתה היא ג'ניס פייר (דולי וולס), מורה למתמטיקה שנותנת שיעורים פרטיים לבנו של הכומר המקומי הארי ווטלינג (דיוויד טננט). למרות המרחק הגיאוגרפי, דרכיהם של הארבעה יצטלבו מסיבות ביזאריות מאוד.
אלה נתוני הפתיחה, וכמו בכל מותחן מסוג זה, כל פרט נוסף על העלילה מייצר ספוילרים. לכן כאן נעצור ונתמקד בדמותו של טוצ'י כגריף. כאמור, מדובר בגאון נדיר שדמותו נוסכת בלבול ומוצבת על המסך בעיקר כדי להעביר לנו את המסר, לפיו כל אחד מאיתנו יכול להרוג אדם אחר בכוונה תחילה. כל מה שצריך, כהגדרתו של פרופסור גריף, הוא "יום רע". המשחק של טוצ'י מצוין, כפי שניתן לצפות ממנו. הוא לוקח אחריות על המעשה המחריד שלו ולא מנסה לתרץ אותו, ובין הקירות של תא הנידונים למוות הוא מגיע למסקנות אקזיסטנציאליסטיות מעניינות. העובדה שהוא מגלה תכונות אנושיות, לפעמים אפילו מדי, היא זו שהופכת את הדמות שלו לאניגמטית ומייצרת עניין. הוא לא חניבעל לקטר והוא עדיין, גם כרוצח שפל, נראה הגוד גאי שהיה לכל אורך הקריירה שלו. זה דווקא עובד לטובתו.
גם שאר השחקנים עושים עבודה מצוינת. טננט, כיאה למעמדו ולמוניטין שלו, שוב מגלם דמות שצריך לא מעט כדי לתהות על קנקנה ו-וולס כג'ניס מנגישה היטב את הציניות הבריטית הידועה. הצרה עם "מבפנים" היא שמדובר בסדרה שלא ממש יודעת מה היא רוצה מעצמה. ארבעה פרקים בני שעה כל אחד מרגישים כמו האורך הנכון לסדרת מתח, כך שמריחה היא לא הבעיה פה. מה כן?
בקצרה, "מבפנים" פשוט הולכת לאיבוד. היא מתחילה כמו קומדיה שחורה, ובשני הפרקים הראשונים עושה עבודה מצוינת בז'אנר. קבלת ההחלטות השלומיאלית של חלק מהגיבורים מעלה את התהייה האם פרופסור גריף באמת צדק, והאם כל אחד מאיתנו יכול להיקלע לסיטואציה שממנה אין דרך חזרה. כאן, בנקודת האמצע, התסריט של מופאט מאבד כיוון. מדרמה עם דיאלוגים נוקבים אך משעשעים זה הופך להיות מותחן "רציני" שנשמתו נעקרה ממנו.
תפנית חדה בסדרה היא הגיונית, הרי חלק מהרעיון הוא לחנך את הצופה להתרגל למצבים שונים שאליהם אנוסים גם הגיבורים להגיב, אבל כל היסודות שבנה התסריטאי פשוט קורסים עם המעבר לדרמה נטולת הומור שרודפת אחרי הזנב של עצמה ומצליחה באמנות רבה לכרסם אותו. אנו מצפים מדמות אחת או אפילו ממספר דמויות לשנות את אופיין, אבל כשהאקלים כולו משתנה חל בלבול. פתאום רובד המורכבות של הדמויות יורד ולפחות בחלק מהן אנו מאבדים עניין. אחרי שכבר הוכיחו לנו שקומדיה של טעויות יכולה להוביל לתוצאות טראגיות, נראה שמופאט ומקגוויגן פשוט לא יודעים איך לסגור את הסיפור. יש יותר מדי חורים בעלילה, והדילוגים שמטרתם למנוע מהצופה לעסוק בהם גדולים וחדים מדי.
היתרון של "מבפנים" טמון באורך שלה. מאחר שמחציתה הראשונה לא רעה, לא תתקשו להישאר בחלק השני ולסיים אותה, כך שלא מדובר בבזבוז זמן מוחלט. השאלה היא האם בכלל להתחיל, בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה שמתחילה מסיטואציות מטופשות בקטע טוב ומסתיימת עם אסופה של סצנות מטופשות בקטע רע.