קרה המקרה ויום אחרי יום עלו השבוע שתי סדרות קומיות חדשות שמתרחשות במקום עבודה ומנסות לעורר בנו רחשי נוסטלגיה. מידת ההצלחה של כל אחת מהן לא יכולה להיות שונה יותר מזו של האחרת. "אתחול מחדש", שעלתה בדיסני פלוס ביום רביעי, לוחצת על כל הכפתורים הנכונים, ולעומתה "בלוקבסטר", שעלתה בנטפליקס אתמול (חמישי), היא מוצר גנרי וחסר נשמה שנראה כאילו יצא מפס ייצור.
עלילתה של "בלוקבסטר" ("Blockbuster") מתרחשת בסניף האחרון של רשת הווידאו שהייתה פעם אימפריה. כעת נותר ממנה רק שריד אחרון בכל העולם, מתפקד כעסק פרטי בבעלותו של המנהל שלה, טימי (רנדל פארק, "חמוץ מתוק"). הסניף נמצא במרכז מסחרי שעל חלק גדול ממנו חולש פרסי (ג'יי בי סמוב הנוראי, בקלות החוליה החלשה כאן), חברו הטוב של טימי מאז התיכון.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
את "בלוקבסטר" יצרה ונסה ראמוס, שהייתה חלק מצוות הכותבים בקומדיות אהובות אחרות שהתרחשו במקומות עבודה, כמו "ברוקלין תשע תשע" ו"סופרסטור". אף שהסדרה החדשה כוללת את אחת מהכוכבות של "ברוקלין" הנהדרת - מליסה פומרו, שהייתה שם איימי סנטיאגו ומייבאת לכאן ממש את אותם שטיקים - "בלוקבסטר" נדמית דווקא כמו שכפול של "סופרסטור". למעשה, היא נראית כמו צל חיוור שלה, ובהתחשב בכך ש"סופרסטור" עצמה הייתה מין גרסה מדוללת לסדרות נעלות יותר כמו "המשרד", התחושה לאורך עשרת פרקי "בלוקבסטר" היא שאנחנו צופים בקלטת וידאו שהקליטו עליה יותר מדי פעמים עד שהיא הפכה בלתי ניתנת לצפייה.
פה ושם יש בדיחה מוצלחת, כמו העובדת שמתבלבלת בין "הזחל הרעב" ל"הנדל האנושי" או זו שיודעת שכאשר הלקוחה המבוגרת מנסה להיזכר בשם של השחקן האנק אקרמן היא מתכוונת ליו ג'קמן. אך רוב הזמן "בלוקבסטר" גרועה ועבשה. בהתחלה אולי קשה לקלוט עד כמה, כי היא מנגנת על הכוונות הטובות של הצופים. שתי הסדרות הקודמות זמינות בנטפליקס, כך שענקית הסטרימינג יודעת היטב עד כמה הצופים אוהבים אותן. "בלוקבסטר" נוצרה כמו הינדוס אלגוריתמי כדי להשביע את רצונה של אותה אוכלוסיה לא מבוטלת שנהנית מהרעות והאחווה שעמדו במרכז הסדרות הללו. בדיוק כשם שב"סופרסטור" הייתה אסופת לוזרים ברמה כזו או אחרת ששימשה כצוות הכל-בו, כך קורה גם כאן. ובדיוק כמו ששם הגיבור היה מאוהב בעמיתתו הלטינית הנשואה, כך קורה הפעם.
אולם אם ב"סופרסטור" עוד ניסו ליצור דמויות קומיות מובחנות, בראשן דינה עוזרת המנהל (לורן אש) - ששוב, בעצמה הייתה הד רפה לדווייט שרוט של "המשרד" - ב"בלוקבסטר" כל הדמויות בסדרה לא מעניינות ולא מצחיקות. אין ניסיון ליצור ניגודים קומיים כמו בסדרות שהיצירה החדשה נתלית בהן - דווייט וג'ים / ג'ייק וקפטן הולט ("ברוקלין תשע תשע") / לזלי נופ ורון סוונסון ("מחלקת גנים ונוף"). כולם ב"בלוקבסטר" משדרים פחות או יתר על אותו תדר, והקונטרסט הכי גדול שלהם הוא שחלק רוצים להיות שם וחלק לא.
יש בדליחות הזו משהו מקומם אפילו, כי "בלוקבסטר" אמורה להיות מוצלחת בהרבה. רשת השכרת הסרטים הייתה פעם היריבה הגדולה של נטפליקס, בימיה כמשאילת סרטים בדואר, אבל מהפכת הסטרימינג הפכה את ספריות הווידאו שלה למיותרות בדיוק כמו שלט "הריצו לאחור" שמופיע בסניף שבסדרה (אתם משכירים דיוידי, למען השם, על איזו הרצה לאחור אתם מדברים?). אם ניתן היה לקוות שנתוני הפתיחה האלה בפני עצמם ייצרו קונפליקט קומי משובח, איזה דיסוננס מעניין, זה רחוק מלקרות. יש כמה עקיצות כלפי האכסניה ש"בלוקבסטר" עצמה שוכנת בה, ובעיקר הרבה מאוד רפרנסים לקולנוע ולטלוויזיה, אך בבסיסה הסדרה רוצה רק להתרפק על הקהילתיות שחוויית החלפת הסרטים הפיזית הביאה איתה. לא להסתגר בבית ולהשתעבד להמלצות ממוחשבות, אלא לצאת אל המרכז המסחרי ולהתרועע עם אוהבי סרטים כמוכם.
האירוניה הגדולה של "בלוקבסטר" היא שהיא נכשלת נחרצות ביצירת דמויות שנחמד לשהות במחיצתן. כולן פלקטיות כמו דמויות קרטון שמוצבות בחנות, וסיפור האהבה המוחמצת של טימי ואלייזה (פומרו) לא מצליח לעורר שמץ של אכפתיות כלפי גורלם. הסדרה מזיעה ממאמץ לייצר תחושת שייכות, אבל היא כה כפויה ומזכירה מישהו שמתעקש להיות החבר הכי טוב שלכם כשכל רצונכם הוא שיניח לכם לנפשכם.
לא פעם קורה שסדרות, ובעיקר קומדיות, צריכות קצת זמן כדי להיכנס לקצב הנכון שלהן. זה לא המקרה של "בלוקבסטר". כל מה שמתרחש בה פשטני, צפוי מקילומטרים וחותר בקביעות אל הנקודה הסכרינית התורנית (או לפעמים אל אותה אחת). לפעמים, בחוצפה מעוררת גיחוך, היא עושה זאת אגב גניבה שערורייתית של מהלכים עלילתיים סופר-מוכרים מקומדיות אהובות קודמות. השיא: ברגע מפתח, אחת הדמויות קוראת לפרטנרית הנוכחית שלה בשם שגוי שמסגיר את נטיית לבה האמיתית. פשוט מדהים. וכך, במו ידיה "בלוקבסטר" רוצה שנבין שבסרט הזה כבר היינו, ובפעמים הקודמות הוא היה מוצלח בהרבה.
זה בדיוק ההפך ממה שקורה ב"אתחול מחדש" (תרגום לגמרי מיותר ל-"Reboot"), של הולו במקור, קומדיה מלבבת שיצר סטיבן לויתן לראשונה מאז ש"משפחה מודרנית" הסתיימה ב-2019. עם גל החידושים והעדכונים של סדרות עבר, הסדרה מתארת מה מתרחש מאחורי הקלעים של הפקה כזו, סיטקום משפחתי קיטשי ומיושן בשם "Step Right Up", ששנים אחרי שהמקור הסתיים מחזיר את חברי הקאסט המקורי לטובת פרקים חדשים, ואיתם כל הבעיות הבלתי פתורות ביניהם.
מרשים כמה "אתחול מחדש" מספיקה לעשות בשמונת הפרקים הקצרים שעומדים לרשותה. היא בוראת שפע של דמויות שמקיפות את כל הפרויקט הזה, החל מהקאסט עצמו - בכיכובם של קיגן-מייקל קי ("קי ופיל", "שמיגדון"), ג'ודי גריר הנפלאה ("ילדותי", "מה נשים רוצות") וג'וני נוקסוויל ("ג'קאס") - דרך היוצרת שמשיבה את הסדרה לחיים (רייצ'ל בלום, "האקסית המטורפת") והיוצר של הסדרה המקורית (פול רייזר, שבעצמו עשה לא מזמן ריבוט ל"משתגעים מאהבה") - וכלה בחדר התסריטאים שהם מקימים שחציו קשיש ולבן וחציו צעיר ומגוון.
"אתחול מחדש" מיטיבה לשרטט את הדמויות האלה והקשרים ביניהם. המשפחה הטלוויזיונית הבלתי מתפקדת מתגלה כמשפחה חלופית בלתי מתפקדת גם בחיים האמיתיים, עם עיסוק ביחסי הורים וילדים, פערי דורות, ילד פלא לשעבר שעדיין נותר בתמימותו וכן הלאה. כמו ב"בלוקבסטר", גם כאן יש אהבה נושנה ומתוסבכת ושאלה האם יהיה איחוד רומנטי, אלא שבמקרה הזה רוחש קסם בין דמויותיהם של ריד וברי (קי וגריר). את הכל מתארת "אתחול מחדש" במתיקות, כנות ותבונה, בבדיחות קצרות מצוינות ועלילות חכמות שמנוקדות בלא מעט טוויסטים. אף שיש גם לא מעט חצים משוננים כלפי התעשייה שבתוכה היא פועלת, הסדרה פחות מתעניינת בכך, וזה לא נאמר לגנותה.
סטיבן לויתן הוא אחד היוצרים הקומיים הבכירים בארצות הברית, עם ותק של יותר משלושים שנה בתחום, ונדמה שכל הניסיון והמיומנות האלה מתנקזים לסדרה החדשה שלו. מלבד "משפחה מודרנית" הוא יצר את "תהרוג אותי וזהו", וכתב עבור סדרות כמו "פרייז'ר" ו"כנפיים". לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא גם כתב ויצר סדרות שמתרחשות מאחורי הקלעים של תוכניות טלוויזיה. ב-1995 הונחת במפתיע ככותב הראשי של "לארי סנדרס", על המתרחש מאחורי תוכנית אירוח לילית, עד שכעבור תקופה קצרה התברר לו ולגארי שנדלינג, הכוכב ויוצר הסדרה, שהם לא מסתדרים. ב-2003 גם היה מיוצרי "גרג הארנב" המעולה וקצרת הימים, שעלילתה מתרחשת מאחורי הקלעים של תוכנית בובות לילדים. מספר שנים אחרי כן יצר את "Back to You" הכושלת, שציוותה בין שני אגדות סיטקומים - קלסי גרמר ("פרייז'ר") ופטרישה היטון ("כולם אוהבים את ריי") - כשני מנחי תוכנית חדשות מקומיות.
כפי שהרזומה הפרטי העשיר של לויתן לבדו מרמז, הוליווד מאוד אוהבת לעסוק בעצמה. לאורך השנים כבר ראינו המוני סדרות שעוסקות באחורי הקלעים של תוכניות טלוויזיה, האולטימטיבית שבהן הסתיימה ממש ב-2020 והוכתרה כסדרת העשור שלנו. ברוב המקרים היצירות האלה מבקשות לפוצץ את הבועה הנוצצת, לספק סאטירה שנונה על הארס והלבבות הערלים שמאחורי הזוהר.
לכן אולי זה גם מה שאפשר היה לצפות לו מ"אתחול מחדש". יש משהו כל כך מחושב בחזרה אל יצירות עבר, לפחות מצד גופי השידור. במקום ליצור תכנים חדשים, מסתמכים על מותג מוכר ואהוב שמאפשר להם לבלוט מיד מבעד לכל הרעש שמסביב. וכפי שמוכיחה "בלוקבסטר", גם כאשר יוצרים משהו חדש הוא לא פעם מתברר כשעטנז מתוכנת וסינתטי שנועד להזכיר לנו אהבות נושנות.
על הנייר רעיון כמו של "אתחול מחדש" נשמע כהשחזת חניתות מתבקשת כנגד הטרנד הזה, אך ההפתעה הנעימה היא שבמקום להיות עוד חוליה בשרשרת של סדרות ציניות על המתרחש מאחורי הקלעים, היא מביטה בגלעין יסודי יותר בטרנד של החזרה לעבר. לא הצורך האנוכי והעסקי אלא הטהור יותר, העורג. יש משהו נכון ופיקחי בכך שסדרה המתארת את שובו של סיטקום מנחם להתרפק עליו, תתברר בעצמה ככזו. כמו שסדרות אחרות מוכיחות לעתים קרובות, זה רחוקה מלהיות משימה פשוטה.