היקום הקולנועי של מארוול הוא תופעה תרבותית שאין שנייה לה בעולם. הגודל, המורכבות, כמות הדמויות והשחקנים - זה לא רק פרנצ'ייז קולנועי-טלוויזיוני יקר להחריד, אלא גם אחד המקרים היחידים שבהם הוליווד אשכרה מתכננת דברים לטווח ארוך. נכון, יש נפילות, יש לא פעם רפטטיביות ולא כל צעד הוא תמיד המחושב והמדויק ביותר. אבל בשונה מ"יקומים" אחרים, הטון אחיד ומגובש (אהמ, היקום המורחב של DC) וסיפורים מתחילים ונבנים מתוך ידיעה איך הם הולכים להסתיים (אנחנו מסתכלים עליכם, "מלחמת הכוכבים").
ועדיין, קווין פייגי מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. "הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" הוא סרט שנוצר במידה רבה תחת אילוץ: מותו של צ'דוויק בוזמן ממחלת הסרטן לפני כשנתיים השאירה את מארוול ללא פנתר וללא אייקון אהוב במיוחד. בוזמן לא השאיר אחריו סצינת פרידה, ומארוול החליטו, בצדק כמובן, שלא ללהק שחקן אחר לתפקיד של טצ'אלה, מנהיג הממלכה הדמיונית ואקאנדה שבעזרת כוחות-על וחליפה מתוחכמת מגן על נתיניו מפני סכנות ואיומים.
ועדיין, לחברה היה צורך של ממש להכניס פנתר אחר לנעליים האלה - גם בגלל ההערכה הביקורתית והביקוש לראות עוד מוואקאנדה, אבל בעיקר בגלל מה שהדמות מסמלת עבור צופים רבים. בתור הגיבור האצילי והאפריקאי, בוזמן הפך לאייקון, מודל לחיקוי עבור מי שראו אנשים שנראים כמוהם מלוהקים לסרטי מארוול רק כגיבורי משנה, בצילם של איירון מן או קפטן אמריקה. טצ'אלה הוא גיבור-על מגניב, אבל הוא גם המלך של מעצמה עתידנית, שלצד היתרון הטכנולוגי שלה - תושביה מלאי אהבה למסורת והתרבות האפריקאית שלהם.
כך יצא ש"הפנתר השחור: ואקאנדה לנצח" הפך לסרט על אבל ואובדן. במקום לתת לגיבור שלו מות גיבורים נגד נבל-על כזה או אחר, הסרט חושף כי טצ'אלה מת מוות אנושי מאוד - הוא הוכרע על ידי מחלה קשה, שגם אחותו הגאונה שורי (לטישה רייט) לא מצאה לה מרפא. גם שנה אחרי מותו, שורי רואה במות אחיה כישלון אישי שלה, כזה שאפשר לכפר עליו רק בעזרת עבודה מאומצת במעבדה על הטכנולוגיות המתקדמות ביותר, אלה שיגנו על ואקאנדה מאסונות עתידיים. אמה המלכה רמונדה (אנג'לה באסט) חושבת שטקסי האבלות המסורתיים יעשו לה טוב, אבל שורי משוכנעת שאין דרך להתגבר על הכאב שלה, רק להיבלע בו.
בינתיים, מעצמות העולם יוצאות לחפש באוקיינוסים אחר המתכת העוצמתית ויברניום, ובדרך מרגיזות את טאלוקאן, ממלכה סודית שגם בואקאנדה עוד לא שמעו עליה. המנהיג של אותה ממלכה מסתורית, נאמור (טנוץ' הוארטה), מעוניין בואקאנדה כבת ברית, אבל בממלכה האפריקאית חוששים מהיצור המשונה שמסוגל לנשום במים ולעוף בעזרת כנפיים שמחוברות לעקביו. במרכז הבלאגן הזה עומדת רירי וויליאמס (דומיניק תורן), סטודנטית אמריקנית מבריקה שהולכת בדרכו של טוני סטארק, ומפתחת בזמנה הפנוי טכנולוגיות מתקדמות באמצעים דלים. תוסיפו לכל זה כמה מיני-סיפורים על דמויות אהובות מהסרט הקודם ותקבלו עוד סרט מארוול שעובר את השעתיים וחצי בלי למצמץ.
מסיבות ברורות, "ואקאנדה לנצח" הוא סרט עגמומי הרבה יותר מקודמו. הוא לא מוותר לגמרי על נוסחת הבדיחה-עצב-עוד בדיחה-אמירה פוליטית אגבית-דיאלוג שנון שמארוול כל כך אוהבים, אבל יש בו שתי תמות שהופכות אותו לאפל יותר מסרט ממוצע ביקום הזה. הראשונה היא העיסוק במוות, ובפרט באבל מהסוג שאיננו אצילי, שקט ואישי. האובדן שחוו שורי ונאמור לאורך חייהם הוציא מהם יצר נקמה, זעם עם פוטנציאל אלים וחסר רחמים. מי שהייתה בסרט הקודם דמות משנה חמודה שעוקצת את אחיה בשובבות, היא עכשיו אישה שבורה ומבולבלת שהיא לא פחות אנטי-גיבורה מהמלך התת-ימי שמולה.
כמה וכמה יצירות בשלב הנוכחי של מארוול, הנחתם בסרט זה, נגעו בדרכי ההתמודדות של דמויות שונות עם מוות של אדם קרוב - למשל "ת'ור: אהבה ורעם", "ספיידרמן: אין דרך הביתה", "שאנג צ'י" וגם הסדרות "וונדהוויז'ן" ו"מון נייט". הכאב והעצב של "ואקאנדה לנצח" מרגיש אותנטי לחלוטין, מסיבות ברורות, והרגעים הטובים ביותר בסרט מתרחשים כשהדמויות מכירות במשקלו הכבד מנשוא של האבל. זה נכון במיוחד במקרה של רייט בתפקיד שורי, שמתגלה בסרט כשחקנית מוגבלת למדי ביכולותיה שכנראה לא הייתה זוכה לסרט משלה בהיעדר הנסיבות החריגות. היא מרגשת כאחות מתאבלת ומשכנעת כבת סוררת לאמה המלכה האצילית, אבל כגיבורת אקשן היא לא בדיוק מצטיינת וכשחקנית קומית היא מפשלת שוב ושוב ושוב - מה שבולט במיוחד כשהיא מוקפת בכל כך הרבה שחקנים טובים יותר.
מה שמוביל אותנו לתמה הפוליטית בסרט, שמרחיבה את העיסוק של סרטי "הפנתר" בפוסט-קולניאליזם. בשונה מוואקאנדה, שהסתתרה מפני העולם ובכך ניצלה מידיהן החמדניות של הכובשים המערביים, ממלכת טאלוקאן נוצרה כתגובה לחורבן שהביאו "מגלי הארצות" על בני המאיה. נאמור לא מסתפק בהגנה עצמית - הוא רוצה פיצוי עם ריבית על הזוועות שבני עמו חוו במשך מאות שנים. הדיון הפוליטי הלא-מאוד מפותח הזה מתחיל בנאום של המלכה רמונדה באו"ם. היא אמנם מציבה את המערב כנבל שבסיפור ההיסטורי לצד העכשווי, אבל בפועל הקרב שמתחולל בסרט הוא בין שתי הממלכות הנסתרות ולא בינן לבין המעצמות שצמחו בזכות כיבושיהן ההיסטוריים. גם בזה יש אמירה מסוימת, אבל כמו בסרט הקודם, השורה התחתונה היא הצורך בנורמליזציה בכל מחיר, גם מול מי שהיסטורית ניצלו ופגעו בך.
כל זה לא אומר שאין ב"ואקאנדה" גם רגעים טובים, אפילו מצוינים. הסרט אמנם עמוס מדי ולא לגמרי מגובש, אבל כשהוא קולע למטרה הוא מתעלה על הסרט הקודם ועל כמה וכמה מסרטי מארוול האחרונים. ברמה הטכנית מדובר ביצירה ייחודית ומרשימה שהיא תענוג לעיניים ולאוזניים - אבל הכוח האמיתי שלו הוא צוות השחקנים. המצטיינת הגדולה כאן היא אנג'לה באסט בהופעה שוברת לב ועוצמתית. חביבי הקהל כמו אוקויה (דנאי גורירה) או מ'באקו (ווינסטון דיוק) נדחקו כאן קצת הצידה, שלא נדבר על מיקאלה קול המדהימה שמתבזבזת בתפקיד קטנטן ומבלבל, אבל כל רגע שלהם על המסך הוא עדיין כיף גדול. וגם המצטרפים החדשים לסיפור מעוררים הרבה סקרנות לקראת העתיד לבוא. לצידם, מרטין פרידמן משחזר את תפקידו מ"הפנתר" הראשון והוא חמוד כתמיד, אבל קו העלילה בכיכובו כל כך מיותר, שהוא ממש פוגע בקצב ובטון שהסרט מנסה לבנות, כך שאולי היה עדיף להשאיר אותו בחוץ הפעם.