העונה השנייה של "המפקדת" עוררה במעריצי הסדרה תגובות מעורבות - היו מי שעמדו לצד הדמויות גם ברגעים הכי נמוכים, אחרים התלוננו על כיווני העלילה או כמות העלילות הרומנטיות/מיניות. כך או כך, לאורך החודש האחרון אי אפשר היה להפסיק לדבר עליה. אחת ההצלחות הגדולות של כאן 11 כערוץ היא היכולת לייצר באזז סביב לתוכן המקורי שלה, וזה בדיוק מה שקרה גם כאן, עם שידור דו-שבועי ותוכן סושיאל טוב לחיזוק הדיבור. והיה הרבה על מה לדבר בעונה הזו, בין אם נהניתם ממנה או התאכזבתם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
איך "המפקדת" עשתה את זה? קודם כל, היא הגבירה את הקצב. היא תמיד הייתה סדרה מצחיקה ומלאה הפתעות, אבל כאן התחושה היא שכל פרק מעמיק ומרחיב עוד יותר את העולם שבו הסדרה מתרחשת, מעבה את יחסי הכוחות ומוסיף עוד ועוד פיתולים עלילתיים. הדרמה עלתה רמה, אבל גם הקומדיה קיבלה חיזוק עם דמויות שוליות מעולות שקיבלו צ'אנס לזרוח במלוא הדרן בלי בהכרח לקדם את העלילה - המ"מ אפי, ההורים של נועה, הרס"ר או החפ"שניקים של הנשקייה.
זו הייתה העונה שבה "המפקדת" הבהירה סופית שהיא סדרת אנסמבל שמתעניינת באותה המידה במפקדות השונות בה, ולא רק בהן. צליל, צימר, טולי, מייקי וכפיר הם לא דמויות משנה לנועה, אלא חיילים נוספים על לוח השחמט הגדול של הבט"ר. זה היה נכון במידת מה גם בעונה הקודמת, אבל אם שם הכל התחיל ונגמר במה נועה מרגישה, רוצה ובוחרת לעשות, עכשיו התחושה היא שהיוצרים בונים לנו משהו גדול יותר, מערכת כוחות שרק נעשית יותר מורכבת ומסובכת מפרק לפרק. לרגעים זה הרגיש כמו "משחקי הכס", רק שבמקום להיאבק על עוצמה ועושר נאבקים על הכבוד המפוקפק לזכות בהערכתה של המב"סית או, גוועלד, לצאת לקורס קצינים.
מפרק לפרק הסדרה הגדילה משמעותית את ההסתכלות החוצה, לחיים האזרחיים, שהיא בעצם גם מבט נוקב פנימה, אל הפסיכולוגיה של הדמויות שלה. תהליך ההשחתה המוסרית של צליל קשור גם לתסכול שגורם לה מקרה "מעלית הזכוכית" שבו מייקי מוזנק להכנה לקצונה רגע אחרי שהתחיל את דרכו כמ"כ, אבל הסיבות האמיתיות לנוכחות שלו קשורות בכלל ליחסים בין טולי ונועה. באותה צורה, הרתיעה שלה ממנו נובעת באותה המידה מההקבלה שהיא יוצרת בין החייל האמריקאי לסניף "אופטיקה אמריקנה" שהוביל לסגירת החנות של אבא שלה. בדומה, כשחגו לא מסיימת את העונה במבחנים לקורס מ"כיות היא יודעת היטב שהסיבה היא הרקע המשפחתי שלה, לא הבלאגן שעשתה במהלך הטירונות ונשאר מאחוריה כמעט ללא השלכות.
זאת הייתה עונה קשוחה ומתסכלת לרגעים. הרבה קרה וכמעט אף דמות לא נשארה סימפטית וקלה לעיכול. זו בחירה מבורכת שברוב המקרים גם נבעה באופן מתבקש ומובן מאופי הדמויות ומההיסטוריה שלהן כפי שלמדנו אותה, גם אם לא תמיד זה נעשה בצורה הכי חלקה. היו גם רגעים שחרקו, בילבלו או סתם העלו שאלות שנותרו ללא מענה. למשל, מה קרה אחרי שצליל הבריזה מטקס יום הזיכרון בהנחייתה? מה שמרית בכלל מוצאת בנועה מלכתחילה? האם צימר הפסיקה אי פעם לסנן את ספיר בהודעות? ורגע, למה להסתיר מאיתנו את קבוצת הווטסאפ של הלל כמעט עד הרגע האחרון?
ועדיין, יש אמת מסוימת בכך שהדמויות קצת נזילות, משנות את דעתן בקלות או מפתיעות את הסובבים אותן ואת הצופים - שירות צבאי הוא בדיוק המקום והגיל להתעצב מחדש שוב ושוב, לא בהכרח לטובה, ובמיוחד כשחלק מהגדרת התפקיד שלך הוא לעטות מסכה של ביטחון עצמי וקשיחות ולהעמיד פנים שאת כזאת גם בשעות הפנאי.
לתוך הקלחת הזו נכנס הפרק האחרון, שמבקש בכל זאת לתת לנו שמץ של תקווה בתוך רצף הבגידות והסכסוכים שקיבלנו לאורך תשעה פרקים. הוא עושה זאת דרך סיפור המסגרת של חגו המציגה את המתרחש בבסיס לחיילת שחולמת להיות מ"כית. חגו רחוקה מלהיות מספרת מהימנה או אובייקטיבית, הרי יש לה פייבוריטים ברורים ואויבים שסימנה לעצמה, אבל דרך נקודת מבטה אפשר לראות לא רק את הבלאגן אלא גם את הדרך לסדר אותו - אהבה, אכפתיות, סולידריות. היכולת להפגין פגיעות, להסתכן למען מישהו אחר למרות המחיר האפשרי.
זה מה שנועה וכפיר מבינים שהם חייבים לעשות כדי לפצות את טולי על העוול שגרמו לה, בכוונה ובעקיפין. זה גם מה שמוביל את צליל לחפש תיקון וניקוי מצפון, לא במקום הנכון אמנם, אבל העיקר להרגיש שוב כמו כוח חיובי, כמו אדם טוב שמסתכן גם למען אחרים ולא רק כדי להשיג מטרה אנוכית. וכן, זה גם מה שגורם לצימר סוף סוף לצאת מגדרה ולשלוח הודעה לטולי, צעד קטן לכל דמות אחרת אבל עצום עבור הדמות שכולה מגננות. זה לא בהכרח מנקה אף אחד מהאחריות לכל השיט שהוא עשה בעונה הזו, אבל זאת לפחות התחלה, ומסקרן לדעת לאן תוביל הדרך הזו בעונה השלישית.