שימו לב, הביקורת עוסקת בפרק האחרון של "אטלנטה" וכוללת ספוילרים
האם "אטלנטה" לא קרתה באמת? זהו ממש שמו של הפרק האחרון, קורץ ומתריס: "הכל היה חלום". בסצנת הסיום דריוס (לקית' סטנפילד) יושב מול הטלוויזיה ורואה את הדבר שמעגן אותו למציאות, א-לה הסביבון ב"התחלה". אם מידותיה הפיזיות של השופטת ג'ודי שעל המסך רגילות, הרי שמדובר במציאות. אם עכוזה עבה, הרי שדריוס חולם את כל זה בעודו נמצא במכל הציפה לחסך חושי, ומה שלנגד עינינו הוא ההזיות שלו. האם הן תקפות רק לסצנות שבכיכובו? לפרק האחרון במלואו? לסדרה בכללותה?
אפשר להגיד הרבה דברים על "אטלנטה". היא מבריקה, מקורית, מעוררת מחשבה, יפה למראה ומשוחקת נהדר. הכל נכון. מה שאי אפשר לומר עליה זה שהיא צפויה. זו הסיבה שסצנת הסיום שלה מאכזבת. סופה האמביוולנטי של הסצנה היה ברור מהרגע שדריוס בחר להישאר על הספה בזמן שחבריו יצאו למרפסת. מובן היה מראש שהוא עצמו יֵדע את התשובה ואנחנו לא, כל אחד מהצופים יבחר באפשרות העדיפה עליו. דונלד גלובר כבר השווה את הסדרה שלו בעבר ל"הסופרנוס", אבל מי חשב שיבחר לסיים את הסדרה שלו באותה אמביוולנטיות פתוחה לפרשנות?
אך מה שיותר משמעותי: עצם התהייה שהסוף הזה מעלה, אפילו שהיא נעשית בקריצה, מערער במידת מה את היסודות של "אטלנטה", שהפרק האחרון עלה בשבת ביס. החלומות של דריוס בפרק האחרון היו מאוד "אטלנטה". כמעט לא היה בהם שום דבר חריג במונחי הסדרה, מלבד אולי הרגע שבו הדייל במכון ריחף לאחור. זו סדרה שבה ג'סטין ביבר הוא שחור, אלפרד (בריאן טיירי הנרי) עבר שוב ושוב מסעות הזויים שמסכנים את חייו, ואן (זאזי ביטס) הפכה את עצמה למעין "אמלי" בפריז, נעשתה מושא תשוקתו של אלכסנדר סקארסגארד והשתתפה בהכנת סעודה קניבלית (אלוהים, איזה פרק נוראי). דריוס עצמו פגש באדם ביזארי שניסה להרוג אותו כשכל רצונו היה לאסוף ממנו פסנתר, וכן הלאה וכן הלאה. הרעיון שכל זה נובע מתת-המודע של דריוס, צעיר שחור אקסצנטרי בפני עצמו, לא נשמע כמו הדבר הכי מופרך בעולם.
אז כן, "אטלנטה" דמוית חלום - ולפעמים בצורה מאתגרת ומפרכת, כפי שהייתה העונה השלישית - אבל היא כזו לא רק כדי להיות משונה, אלא כדי להמחיש את הסוריאליזם שכרוך לא פעם בחוויה של גיבורי הסדרה. איפשהו על הסקאלה שבין להפוך לראפר מצליח ולהתמודד עם הצלחה שאתה לא בהכרח רוצה (ממד פנטסטי שמעטים חווים בעצמם) לבין להיות אדם שחור בארצות הברית האולטרה-גזענית (ממד שרבים מצופי הסדרה מכירים על בשרם). ובעיקר, הדיסוננס הגדול שנובע משני הקצוות האלה, להיות נישא ובכל זאת מדוכא. הרמיזה המאוד מפורשת - שוב, זה שם הפרק - שייתכן כי כל זה היה חלום, ואפילו שזה חלום של גבר צעיר שחור, ואפילו שחלום יסביר כל כך הרבה דברים בסדרה הזו, קצת פוגמת במסר הזה.
יותר מזה, היא ממסכת את הפאנץ' האמיתי של הפרק: הנזיפה שבעל מסעדת הסושי-פיוז'ן מנחית על ארן, ואן ואל. הנה דמרקוס מנסה לעשות משהו חדש ושונה ומיוחד עבור הקהל השחור, ובתמורה הלקוחות הפוטנציאלים שלו לוטשים עיניים אל שניצליה סמוכה, נוטפת שמן וסטריאוטיפים, שרוכבת על קלישאות שחורות כדי לקרוץ לקהל הזה, בעוד בפועל היא מופעלת בכלל על ידי משפחה איטלקית. המסעדה הזו היא "אטלנטה" עצמה, סדרת יוקרה שניסתה - והצליחה - להציג לקהל השחור משהו שונה בתכלית מכפי שהיה לו בעבר, ובעצמה הואשמה בעבר כי היא מנסה לפנות יותר לקהל לבן מאשר לשחורים - טענה מעט מגוחכת לדעתי. לא בכדי ארן, בגילומו של דונלד גלובר, יוצר הסדרה, מתעקש להישאר במסעדה כדי לתת הזדמנות לשחורים שמנסים לעשות משהו שונה.
לאורך חייה "אטלנטה" הציגה פיוז'ן מוזר ומסקרן. המסעדה של דמרקוס תפסה את מקומו של סניף בלוקבסטר שנסגר (עוד אפשר לראות בחוץ את מסגרת השלט העירומה והמוכרת), וכמוה היא מחרחרת לנוכח תחליפים שהקהל מעדיף. כמובן, הגורל העגום הזה מעולם לא היה מנת חלקה של "אטלנטה". היא מדוברת ומהוללת הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים, והתעשייה שהיא חלק ממנה מחלקת לה מועמדויות וזכיות - בניגוד למשל לטיילר פרי, שזכה לפרודיה משוננת מוקדם יותר העונה, בפרק שבו ואן לקחה את לוטי להשתתף בתפקיד משחק. אבל גם ממקומה המעוגן היטב, הסצנה הזו הייתה הרהור על מורשתה של "אטלנטה", ממש כמו ההתחבטויות של אל לאורך העונה.
הביקור של הגיבורים במסעדה בפרק האחרון, כשבמקביל הם בכלל משתוקקים לדבר הג'וסי הזה שרבים בקהילה שלהם מעדיפים, הוא המנעד ש"אטלנטה" נעה עליו כל חייה. אל אולי הפך לראפר מצליח שיכול להרשות לעצמו את הדברים הכי טובים בחיים, אך הוא עדיין אוהב את הדבר הפופולרי, סותם העורקים. בדומה, האוזן - והחיך - של "אטלנטה" נותרו סמוכים לקרקע למרות שהיא עצמה נסקה. הסדרה תמיד הייתה מתוחכמת, רבת רבדים ומאוד מודעת למה שהיא עושה ולמקומה בתרבות השחורה, אבל זה לא מנע ממנה להציג את היומיומיות של החיים האלה, הדברים הקטנים שבראו עולם מוכר ואז ניערו אותו.
בסופו של דבר, זו גם הסיבה לכך שהפרק האחרון בכל זאת עבד. טוב היה לראות את ארבע הדמויות המרכזיות חולקות סוף סוף זמן מסך, משהו שקרה פחות ופחות לאורך השנים. הבנים התחילו בישיבה על הספה המהוהה שהייתה מושלכת במדשאה, ועכשיו, משודרגים יותר, הם יושבים על הריהוט היוקרתי בדירה של אלפרד. זו הייתה גם חזרה לשורשים וגם התבגרות שהגדירה את העונה הרביעית כולה. סיפורים הרבה פחות מטורללים ביחס לעונה השלישית שהתרחשה ברובה באירופה, וסיכומים מעניינים שגם הם שיחקו על התנודות של "אטלנטה": מצד אחד ואן וארן מתאחדים, סוף מתבקש ו"הוליוודי", ומצד שני אל עוקר מחיי העיר לטובת חווה מרוחקת. בשני המקרים זה נעשה בצורה יפה ולפרקים גם מרגשת. המיזוג בין הדברים הקטנים לדברים הענקיים, משוחים כולם בתחושת חלום, הרגיש כמו דרך נכונה להיפרד מ"אטלנטה" ככלות הכל. גם אם הסדרה בוחרת לעזוב באמביוולנטיות מיותרת, מה שהיא משאירה מאחוריה הוא ממשי ומהותי.