היה משהו הולם בצליעה האיטית של "המתים המהלכים" לעבר סופה. 12 שנים לאחר שהפציעה על המסך כחלק מעידן הזהב של סדרות הענק בטלוויזיה, "המתים המהלכים" נפרדה לשלום, אבל לא באמת.
להיט הענק של AMC הפך, בסופו של דבר, לקלישאת מציאות שמחקה תסריט - יצירה על זומבים הפכה להיות זומבית. כמו הזומבים שמשמרים משהו מהאדם החי, העונות האחרונות הזכירו במשהו את העונות הראשונות כשהיא נחשבה למהפכנית ושוברת מוסכמות. כמו הזומבים, היא צולמה ונשמעה כמו פעם אבל לא בצורה מדויקת. כמו הזומבים היא קרטעה לעתים קרובות והצליחה לעבור מכשולים פיזיים לעתים רחוקות, וכמו הזומבים, גם הסדרה רק רצתה להתנפל על בני אדם, להצמיד אותם למסך ולהפוך אותם לשלה. בסוף כולם רודפים אחרי הלב הדופק.
כדאי להתייחס כבר כעת לפיל המדמם הענקי שעומד בחדר - יקום "המתים המהלכים" לא הולך לשום מקום. גם לא מתעופף בהליקופטר מסתורי שמפציע פעם בעונה כטיזינג שהיה מגניב בהתחלה ואחרי כמה שנים הפך למעיק. סדרת האם אולי נפרדה מכדור הארץ השבוע, אבל יש עוד שלל סדרות בת שדואגות להשאיר את היקום הזה, פצוע ומגוחך ככל שיהיה, בחיים. "המתים המהלכים" נשארת נאמנה למסר שדאגה להטמיע - שום דבר לא באמת מת.
"אימת המתים המהלכים" חודשה לעונה שמינית אחרי שגיבוריה שרדו שואה גרעינית (!) וממש בקרוב נוכל לחזות בספין-אוף שבה דמותו של דריל דיקסון (נורמן רידוס) מוצאת את עצמה איכשהו בצרפת ומצליחה להזמין שלל מאפים למרות שדיקסון לא דובר צרפתית. הדמויות של מגי גרין (לורן כהן) וניגן סמית' (ג'פרי דין מורגן) ימצאו את עצמן משתפות פעולה במנהטן כחלק מהסדרה "עיר מתה", שבה נמשיך לבהות בקו העלילה הבלתי נגמר שבמסגרתו היוצרים גואלים את דמותו של ניגן. וכמובן, איך אפשר בלי הסדרה שתאחד את ריק גריימס (אנדרו לינקולן) עם אהובתו מישון (דנאי גורירה) - מיני סדרה שהייתה במקור שלושה סרטים שלא הגיעו למסך כמובן. ואלה רק סדרות הבת שעדיין בחיים, כן?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ובכל זאת, עם כל הציניות העייפה שמגיעה אחרי 12 שנות יצירה, צריך לומר בגלוי: "המתים המהלכים" שרדה כל כך הרבה זמן והייתה רלוונטית בגלל שהצליחה לגעת בדבר שמעסיק כל אדם חי - התקווה. כולנו מנסים להגיע לחיים טובים ושקטים במקביל להתמודדות בלתי נגמרת עם קשיים שהעולם משליך לעברנו כי הוא עולם. זה בדיוק מה שקרה לגיבורים עונה אחרי עונה - מרדף סיזיפי אחרי האושר שנמצא ממש מעבר לפינה אם רק יצליחו לגבור על אנשים שאושר לפי תפיסתם נראה אחרת לגמרי, ועל זומבים שהיו פעם אנשים שחיפשו אושר ולא הצליחו להתמודד עם האתגרים. למי קשה יותר להפסיד? לאדם חי שקורא תיגר על דרך החיים שלך (פוליטית, חברתית, דתית, יו ניים איט) או לאדם מת שקורא תיגר על דרך החיים שלך (טוב, על החיים שלך)? האם יש בכלל הבדל?
זו השאלה ש"המתים המהלכים" ניסתה לחקור מזוויות שונות במרוצת חייה וסביר להניח שהשאלה תעמוד בדרך זו או אחרת גם במוקד סדרות הבת שינסו להמשיך את דרכה. אפשר היה לצפות בסדרה וליהנות מהאקשן ואפשר היה להשתדרג ולטפס רמה אחת למעלה כדי לנסות ולהבין מה בעצם מופיע על המסך.
הפרק האחרון הוא גם הזדמנות נהדרת לבחון כיצד כמה שנים לאחר פיאסקו "משחקי הכס", יצירה מצולמת מתייחסת לטקסט שעליו היא מבוססת (קומיקס במקרה זה). כשסופו של הקומיקס הגיע, כמו מקרי מוות רבים, הוא הגיע בהפתעה. מועד סוף הסדרה, לעומת זאת, היה דבר ידוע, ועם כל המטען הגנטי הזה פרק אחד בן שעה היה צריך להתמודד.
והפרק, כצפוי, תאם את התנהלות הסדרה בצורה נפלאה: כמוה הוא החל באופן מבריק והסתיים באופן צולע. פתיח מוזיקלי משודרג ומפואר, סצנות אקשן אפקטיביות ומרגשות בו זמנית, דיאלוגים טעונים שסוגרים קצוות ופותחים אחרים וסוף עייף, מוזר ואפילו מקומם. מכאן והלאה ספוילרים לפרק האחרון של "המתים המהלכים".
קל לבוא בטענות ליוצרים שכבלו וחישקו עצמם למגבלות בלתי אפשריות. לך תסכם סדרת זומבים בפרק מלא הריגות כשחצי מהקאסט שלך אמור לככב בטריליון סדרות המשך. את מי כבר נשאר להרוג? אודה ולא אבוש, מצאתי את הדקות הארוכות שהוקדשו למוות של לוק, דמות משנית שנעדרה מהמסכים בתקופת הקורונה, מגוחכות. למעשה, האבל על מותו היה ארוך יותר מזמן המסך שקיבל לאורך כל העונה. מנגד, המוות הגדול של הפרק (רוזיטה) היה מרגש ומפתיע שכן הגיע אחרי שתי סצנות אקשן משובחות למדי שבסיומן היה נדמה שהדמות האהודה דווקא יצאה ללא פגע והצליחה להציל את בתה. ובכן, זה לא קרה, אבל כריסטיאן סראטוס הפגינה כרגיל משחק טוב מאוד, ואולי זה היה שווה הכול.
חוץ מלנסות להרוג את הדמויות, פרק סיום סדרה אמור לדגמן סגירות מעגל, ואחד שכזה נסגר בצורה מושלמת. האב גבריאל (סת' גיליאם) הגיח לחיינו בעונה החמישית לאחר שנעל את חברי קהילתו בכנסייה וגרם למותם. כעת, בפרק האחרון, גבריאל פתח את שערי השכונה והציל אלפי אנשים לפני שעדר זומבים הסתער עליהם. לעומת זאת, קצה אחר טופל בצורה מביכה. העונה האחרונה על שלושת חלקיה עמדה בסימן "מתי ריק חוזר?". כבר ידענו שריק גריימס בחיים וידענו שמתישהו הדמות שפתחה את הסדרה תחזור. אז הנה, הוא חזר. ואלוהים, זה הרגיש כמו ביקור של דוד שמשחרר בדיחות מיידלע בארוחת חג. אולי ריק לא היה צריך לחזור בכלל. זו כבר לא הסדרה שלו.
אחרי שכל העלילות נסגרו, פחות או יותר, המסך הפך לשחור והדקות האחרונות של הפרק הוקדשו למה שרק אפשר להגדיר כטריילר לספין-אוף בכיכוב ריק ומישון. זה לא טריילר. זה גם לא היה אמור להיות טריילר. אבל איך אפשר לכנות מקבץ סצנות לא קוהרנטיות שאין ביניהן קשר, אשר מקדמות עלילה חדשה לגמרי ומתרחשות בזמנים שונים כשהדמויות נמצאות במקומות שונים ולובשות בגדים שונים. בקיצור, טריילר. וזה היה טריילר ממש מחורבן. כך למשל באחת הסצנות, מישון של דנאי גורירה נראית דוהרת על סוס כשהיא לבושה במה שנראה כמו תלבושת שגנבה מהסט של "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח". לכו תדעו, אולי מדובר בסצנה מ"הפנתר השחור" שנחתכה בעריכה ומצאה דרכה לכאן. לא, ברצינות, אחת השאלות הגדולות של הספין-אוף הזה לבטח תהיה למה מישון לבושה כמו לוחמת מונגולית. וריק? נו, הוא, כך מתברר, ממשיך לעמוד מול מסוקים מסתוריים וזועק זעקות כאב מיוסרות. יש דברים שגם האפוקליפסה לא תשנה.
זה בסדר לקרוס תחת ציפיות גדולות. זה ממש בסדר. הניסיון לחבר את כל החתיכות לפאזל אחד ובו זמנית ליצור פאזל חדש היה נחמד אבל לא מוצלח. אנחנו חיים בעולם שבו מעט סדרות מצליחות לשגר פרקי סיום מושלמים. בסופו של דבר, הפרק האחרון של "המתים המהלכים" היה סביר, אבל היי, אולי אחת הפינאלות של סדרות הבת תהיה מושלמת. תמיד אפשר לקוות. זה בכל זאת המסר של הסדרה.
העונה האחרונה של "המתים המהלכים", כולל הפרק האחרון, זמינים ב-yes.