לא נדרש זמן רב ל-"1899" לכבוש את ראש דירוג הסדרות הנצפות של נטפליקס בישראל. בדיוק שבוע אחרי צאתה היא חולשת על הפסגה בימים האחרונים, וכך גם בגרמניה, שממנה מגיעים יוצריה, יאנטג'ה פריצה (Jantje Friese) ובַּרָן בו אודר (Baran bo Odar). היא קרובה לפסגה גם בארצות כמו דנמרק, צרפת וספרד ובמדינות רבות נוספות ברחבי העולם, כולל ארצות הברית. זה אך הגיוני לסדרה שמלכתחילה מרכזת בה בני אומות שונות: נוסעיה של ספינת המהגרים המשוכללת "קרברוס" דוברים אנגלית, גרמנית, ספרדית, צרפתית, פולנית, דנית, פורטוגזית וקנטונזית. כולם יוצאים מהעולם הישן אל אמריקה בשנה המתנוססת בשם הסדרה, רק כדי לגלות שמסעם מופרע מחמת אירועים מוזרים מאוד שמתרחשים על הים, ולאחר מכן גם בספינה עצמה.
שלא במפתיע תהליך הליהוק היה מורכב ותובעני, כך מספרים פריצה ואודר בריאיון זום עם עיתונאים שכלל גם את וואלה! תרבות. לא זאת בלבד שהיו צריכים להיעזר במלהקים מקומיים, מטבע הדברים, אלא שסגרי הקורונה מנעו מהם לערוך מבחני בד פרסונליים.
"זה היה מאוד קשה במיוחד מפני שתהליך הליהוק נפל בדיוק על שיא תקופת המגפה, ובדרך כלל אנחנו אוהבים להיות בחדר, אפשר לחוש את האנרגיה של השחקן", מספרת פריצה. "ופתאום הוצג בפנינו, כמו לשאר העולם, זום, ועריכת מבחני ליהוק באמצעות זום, שזה משהו שונה לחלוטין, כי האנרגיה כל כך שונה. אז זה היה מאוד מאתגר, אבל בסוף הופתענו מאוד לגלות שזה עבד הרבה הרבה יותר טוב מכפי שציפינו. היה ממש מגניב כשהשחקנים התקבצו לבסוף, אחרי שראינו אותם עד אז רק בקטן ומעולם לא ראינו אף אחד מהם בעמידה, וראינו את כולם ביחד בברלין כשעשינו את קריאת התסריט בשולחן העגול. זה היה ממש נחמד".
אודר: "חשבנו שמגבלות השפה יהיו הדבר הכי מאתגר בהפקה, כי אנחנו לא דוברים שפות רבות ויש לנו בסדרה שפות רבות, אבל בסוף זה לא היה מסובך כמו שחששנו. היה לנו צוות גדול של אנשים שעזר לנו עם תרגום, מאמני דיאלקט וכו', מכל אחת מהארצות של השפות האלה. גם על הסט כולם ידעו לדבר אנגלית כך שהיה אפשר לתקשר בקלות זה עם זה. אני חושב שזה היה מסובך יותר בשלב הכתיבה, כי אי אפשר פשוט לתרגם כל משפט בקלות לכל שפה אחרת, לפעמים אין מילה מסוימת בשפה כלשהי או שהמשמעות שלה שונה לגמרי.
"על הסט היה לי תסריט פונטי על השולחן שלי כדי שאוכל לקרוא קנטונזית בזמן שאני צופה בסצנה. אבל אז המצאתי לעצמי טריק שעזר לי מאוד: דמיינתי שהם כלי נגינה ואני המנצח, ואני רק מאזין לטונליות ולמד באמצעותה איך ה'כינור' נשמע. כי לעולם לא אדע לדבר קנטונזית אבל למדתי איך זה צריך להישמע, וזה היה טריק מאוד קל ומועיל שסייע לנו לצלוח את התהליך הזה".
מה היו מקורות ההשראה שלכם לסדרה? ספרים, סרטים, סיפורי מיתולוגיה שהשפיעו על היצירה?
פריצה: "מהפן האסתטי, מה שבאמת חקרנו בצורה מעמיקה הוא סרטים שמסתמכים על רעיון של מרחב סגור, אז 'הנוסע השמיני' וגם 'הניצוץ' היו משמעותיים מבחינתנו. לגבי ספרים, זה שדה קצת יותר בעייתי כי אני לא יכולה לספר מה קראתי כדי לא לעשות ספוילרים, אבל הייתה תיאוריה אחת מאוד מסוימת שהציתה את כל העניין ויש ספר שעוסק בה. יש כל כך הרבה דברים מעניינים שם, כל כך הרבה שאלות - ואנחנו אוהבים שאלות, כפי שכולם בטח יודעים. אבל אנחנו גם אוהבים לשאול את עצמנו שאלות. כי לפעמים יש תחושה שכאשר חושבים על רעיון מדעי או פילוסופי, לוקחים צעד החוצה מהחיים הרגילים שלך, היומיומיים - יש לך את השגרה שלך, את מתעוררת, מצחצחת שיניים וכו' - את עושה את זה ומקבלת את כל מה שקורה, זה פשוט שם. לעתים נדירות את לוקחת את הזמן כדי לפקפק במה שקורה בעצם. ואם יש לך רעיון כזה, שמקנה לך את הרגע הזה לקחת צעד החוצה ולהתחיל לחשוב שוב, אני רואה בזה מתנה, ואני חושבת שזה מה שאנחנו מנסים לעשות בסדרות שלנו".
הסדרה מורכבת כפאזל והייתה יכולה לייצר דיון ופענוח שבועי בקרב הצופים ברשתות החברתיות. היה לכם איזשהו דיון עם נטפליקס על שחרור העונה מדי שבוע, או אולי בצורה כלשהי שהיא לא בבת אחת?
"לא היה דיון בין נטפליקס לבינינו אבל היה דיון בינינו לבין עצמנו, כי יש לנו השקפות שונות על הנושא הזה. באופן אישי אני חושבת שאם יש לך סיפור כל כך מסובך, אני מעדיפה לתת את הכוח לצופים, כי כל אחד שונה וזקוק לקצב שונה כדי לצלוח את הסיפור, אז אני מעדיפה שהם יחליטו בכמה פרקים הם רוצים לצפות במכה, כמה זמן הם רוצים להשקיע בזה. החשש שלי הוא שבסיפור שמורכב באופן הזה, אפשר לשכוח כל מיני דברים שנמצאים באוויר במהלך שבוע שבמהלכו צופים בדברים נוספים, אז אני חושבת שבמקרה של מסתורין זה פחות מתאים. אני כן מסכימה שבמקרה של סדרות אחרות פרק בשבוע זה מגניב, פשוט כי זה יוצר יותר באזז, יש את ההיבט החברתי שאפשר לדון ולדבר על מה שקורה, ואני אוהבת את זה, אבל אני חושבת שהייתי יוצרת נרטיב טיפה שונה אם היה מדובר בשחרור שבועי".
אודר: "אני אוהב את שתי הגישות, אבל אני אולד סקול, אני אוהב שחרור שבועי. היינו אובססיביים כלפי 'אבודים', וזה היה מדהים שהיו כמה ימים לעכל כל פרק, לחשוב עליו, לערוך תחקיר, ללכת לאינטרנט כדי למצוא רמזים. אני מאוד אוהב את זה, אבל אני מבין את שני הצדדים של המטבע".
הסדרה הקודמת שלכם, "אפל" ("Dark") הייתה הצלחה עצומה, מה שעלול להוסיף ללחץ עליכם. זו הייתה ברכה או קללה בזמן שעבדתם על הסדרה החדשה?
"גם במקרה הזה יש לנו שתי השקפות שונות. מבחינתי זו ברכה, כי יש לך מעריצים שאוהבים את האלבום הראשון שלך, אז הם יגיעו להופעה ויאזינו לשירים החדשים. הם עלולים לשנוא את זה, אני לא יודע, אבל לפחות הם באים להופעה. יאנטג'ה, אני חושב שאת הרגשת לחץ מסוים כי היו הרבה ציפיות כמובן, במיוחד אם יש לך בסיס מעריצים רחב וכולם מצפים למשהו, אולי אפילו יותר מסובך מ'אפל', יותר טוויסטים. אני חושב שהיינו קצת לחוצים לאיזה שבועיים בהתחלה כשפיתחנו את הסדרה הזו, אבל אז אמרנו לעצמנו, 'אוקיי, אנחנו צריכים לשכוח ממעריצי 'אפל' ומהמדיה החברתית ומהציפיות, ולחזור לשורשים העיקריים שלנו, למה שאנחנו תמיד עושים. אם אנחנו מתחילים לפתח משהו, נפתח אותו בשביל עצמנו - מה שאנחנו רוצים לראות ומה שאנחנו היינו רוצים לצפות בו'. וזה עזר מאוד ביצירת '1899'. עכשיו אנחנו שוב קצת לחוצים כי זה נגמר והתינוק הפך לילד והולך עכשיו לבית הספר…"
פריצה: "וכולם מצביעים עליו!"
אודר: "מישהו אפילו מכסח במכות את הילד. אני אמצא אותך!"
בתור היוצרים של סדרות כמו "אפל" ו-"1899", שהן אמנם אפלות אבל בכל זאת אפשר להבין מה קורה בהן על המסך, מה דעתכם על הביקורות של הצופים כלפי פרקים אפלים מדי של "משחקי הכס" ו"בית הדרקון"?
אודר: "אנחנו ללא ספק אוהבים תמונות אפלות אבל אני מוכרח להסכים שהיו כמה שוטים בשתי הסדרות האלה שגם לתחושתי היו אפלים מדי".
פריצה: "אני חושבת שמה שמאוד חשוב זה שאם מחליטים לעשות תמונה אפלולית, אז צריכה לעמוד מאחורי זה סיבה טובה. לדעתי אם יש סיבה מאחורי זה, אז זה מקובל. אני חושבת שמסתורין עובד רק בחללים אפלים ואטמוספיריים, כי הכל קשור למניעת מידע. זה כל הרעיון של מסתורין, אתה לא חושף הכל, לא הכל נמצא באור, אין לך את התמונה המלאה. כשאתה מביט בדיוקן של אדם וחצי מהפנים מוצללים, יש דברים שהדמות לא חושפת, אז במקרה של '1899' וגם 'אפל', אלה כלים שמסייעים לז'אנר".
אודר: "אבל זה חייב להיעשות בצורה מאוד טובה, ולפעמים זה לא עובד, אני מסכים מאוד, ולפעמים זה פנטסטי. אפילו 'באטמן' לדוגמה נראה פנטסטי בעיניי, ומדהים שהוא היה כל כך אפל, או 'החדר' של דיוויד פינצ'ר - צפיתי בו בקולנוע ואני זוכר שכולם ביקרו אותו: 'אני לא רואה כלום, אני לא רואה כלום', אבל הסיפור עדיין עובד ועדיין יש לך תמונה בראש, ואנחנו באמת מאמינים שהפנטזיה של הצופה רבת עוצמה, ולפעמים לא לראות משהו עדיף על פני לראות הכל".