המוסכמה הרווחת ביותר לגבי "אנדור" (שהפרק ה-12 והאחרון בעונה הראשונה שלה שודר היום, רביעי, בדיסני פלוס) כבר מתחילתה היא על השונות שלה ביקום "מלחמת הכוכבים". זאת שונות אמיצה מפני שהיא חותרת בדיוק למרכז הסקאלה הדמיונית שבין מעריצי הפרנצ'ייז לבין מי שעצם אזכור השם גורם לעיניהם להתגלגל מעצמן. אין כאן קרבות חרבות אור, יצורים משונים מרחבי הגלקסיה, יש מעט מאוד דמויות עם ברדסים וגלימות דרמטיות והאקשן בה מתון וספורדי. זאת גם הסיבה שניתן לצפות בה במנותק מכל יצירה אחרת ביקום הזה, תכונה נדירה מאוד בעולם שבו הכל קשור להכל ו"שיעורי בית" תרבותיים הולכים והופכים שכיחים יותר ויותר. במילים אחרות: "אנדור" לוקחת את החלקים הבוגרים והקודרים מתוך "מלחמת הכוכבים" ומבקשת לשים אותם במרכז.
הבחירה הזאת מרחיקה ממנה אוטומטית הרבה מאוד מבסיס המעריצים האוטומטי שלה. אנשים שמגיעים ליצירות מהעולם הזה עם רצון באקשן מרהיב, חרבות אור והמשך המאבק הדיכוטומי בין אור לחושך. מנגד, היא לא מספיק מעוררת באזז או חתרנית כדי לייצר סחף בקרב מי שמלכתחילה לא התכוונו לצפות בסדרה שהשם "מלחמת הכוכבים" מקושר אליה. בכל מה שקשור להצלחות רייטינג אפשר לא לדאוג לה, שכן היא כבר חודשה לעונה שנייה. לכן, השאלה המעניינת יותר היא האם החדשנות שלה גם הופכת אותה לטובה יותר אובייקטיבית, וכמובן ביחס ליצירות אחרות ביקום שבו היא מתרחשת.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
השונות של "אנדור" נובעת מהמקורות שלה. היא מהווה פריקוול לפריקוול "רוג אחת", שהציג את המשימה שהובילה לכך שתוכניות "כוכב המוות" הגיעו לידי המורדים בדקות הראשונות של "תקווה חדשה" - הסרט הראשון של מלחמת הכוכבים. כמו "אנדור", גם "רוג אחת" היה סולידי הרבה יותר מיצירות אחרות בפרנצ'ייז, נטול (כמעט) קרבות חרבות אור, וממוקד הרבה יותר ב"אנשים הקטנים" שכמעט ונפקדו לחלוטין מהמאבקים הרי הגורל בין הג'דיי לסית'. העניין הוא שכדי להפוך "אנשים קטנים" לגיבורים נדרש משהו ש"רוג אחת" וכעת גם "אנדור" התקשו לעשות: לגרום לצופים להיקשר רגשית. לא אל הטרגדיה שבמשימה שאליו יצא, לא אל ההקרבה למען הכלל, אלא אל האיש עצמו, זה שזכה שסדרה שלמה תיקרא על שמו.
קסיאן אנדור (דייגו לונה), מי שיהפוך בעתיד למרגל שיוביל את הצוות שייצא מבלי לשוב אל סקאריף, מתחיל כאן את דרכו כמורד עצמאי שאפילו לא מעוניין להגדיר את עצמו ככזה. הוא מבקש לחיות את חייו בתוך עולם שהולך וסוגר עליו תחת המגף הכבד שמפעיל הכיבוש האימפריאלי. העיסוק הזה בכובשים ונכבשים, בעוולות הנוראיות ובקווים האפורים המטושטשים שנחצים כל הזמן, הופך את "אנדור" לסדרה מעוררת מחשבה. יש בה הומניות גדולה שפועמת כל העת מתחת לפני השטח, מבצבצת מתחת למגף הגדול ומנסה לצמוח כדי להדוף אותו מעליה. אלא שקסיאן בפני עצמו, האיש שקושר את כל מכלול הדמויות והסיפורים כאן יחד, האיש שאמור לגלם בתוכו את אש המרד המתפתחת הזו, הוא פשוט איש משעמם.
חלק מהסיבה לשיעמום הזה היא לונה עצמו. הוא מתקשה להפיח בקסיאן את הזיק הזה של מורדים איקוניים, ובמקרה של "מלחמת הכוכבים" אפילו לא צריך לחפש הרבה. היא כוללת ככל הנראה את הגדול שבהם. קסיאן נראה סובל כל הזמן, מקמץ במילים, יכולת הבעת הרגש שלו מתרסקת פעם אחר פעם מול רגעים שהיו יכולים להפוך לחזקים הרבה יותר אם רק היה מתעלה למולם. אבל לא פחות מלונה, גם הכתיבה של הדמות עצמה משמימה. אחרי 12 פרקים, יש מעט מאוד שאנחנו יודעים על קסיאן שלא ידענו עליו קודם לכן ברמה הפרסונלית. כן, הוא אמיץ. כן, אנשים מתחברים למנהיגות הטבעית שבו, אבל אלו כמעט קלישאות ביחס לסדרה שמבקשת להיראות עמוקה כל כך.
לא רק קסיאן סובל מהערפל הרגשי הזה. לאורך 12 פרקים מציגה "אנדור" מספר עצום של דמויות, ואחת אחרי השנייה הן נופלות באותן חולשות של הגיבור שלהן: פוליטיקאית שמנהלת מאבקי כוחות בחברה הגבוהה, מנהיגת חבורה שמובילה משימת חבלה מסוכנת בבסיס אימפריאלי, הצוות שאותו היא מובילה אל המשימה, פקידים זוטרים ובכירים בממשל האימפריאלי, ועוד רבים. כן, כולם תורמים בסופו של דבר לנרטיב הגדול של כובשים ונכבשים, אבל כפרטים רובם ככולם אפורים ושכיחים. במקרה של חלקם לא ממש ברור למה שנתעניין בקשייהם (מאן מות'מה), במקרים אחרים מערכות יחסים מלבלבות ואז נגדעות מבלי לשוב (ול וסינתה) או מנהלים סוג של ונדטה מוזרה שלעולם לא מגשימה את עצמה (סיריל קארן).
נראה כאילו טוני גילרוי, יוצר הסדרה, היה כל כך מרוכז בבניית העולם הדכאני הזה ובנגיעות הריגול שהוא כל כך מוכר בזכותם אחרי סרטי "בורן", עד ששכח שצריך להיות לנו אכפת מכל אחד מהאנשים האלה לחוד ולא רק יחד. זה מעט לא הוגן, אבל ככה סיפורים עובדים: יש גיבורים שמייצגים אינספור אחרים והם חייבים להיות מספיק מובחנים כדי שנדאג, נריע ונעודד אותם. יתרה מכך, העובדה ש"אנדור" מבלה כל כך הרבה זמן במאבקים פוליטיים בשני צדדי המאבק, רק הופכת אותה לטכנית ונואשת עוד יותר לחיבור רגשי-אישי שמסרב להגיע. זו גם הסיבה שכשהיא כבר מנסה לעורר אותו בפרק האחרון והטעון שלה, לא ממש ברור למה אנחנו צריכים להזיל דמעה.
המבנה הטכני הזה גרם ל"אנדור" עצמה להיות לא אחידה. פרקים שבהם לא קורה כמעט דבר לעומת פרקים מסעירים, כמו "דרך אחת", שבו מוביל אנדור מרד באחד ממחנות העבודה הנוראים של האימפריה. דמויות שנעלמות לפרקים ארוכים ואז חוזרות, וגם (קצת לא נעים) פתרונות קלים מדי - כמו הקלות המדהימה שבה אנדור מאתר דמות מפתח בפרק האחרון של העונה, רק כדי לייצר את השואודאון הגדול שמכין את עונה שתיים. כל אלה לא מבטלים כמובן את הדברים הטובים מאוד ש"אנדור" כן הצליחה לעשות: העיצוב הפילם-נוארי עתידני שלה, הבנייה העקבית של מתח וההטעיות והטוויסטים שמאפיינים את ז'אנר הריגול, המסר המאוד לא מובן מאליו שלה על מחירי הכיבוש בשני הצדדים. היא מן הסתם שומרת לא מעט גם להמשך.
"אנדור" היא סדרה שכוללת הרבה מרכיבים וכוונות טובות שמתובלים בקאסט מעולה ומבטיח, אבל איכשהו החיבור בין כולם לא מצליח לייצר את מנת הגורמה שהיא מבקשת להיות. היא לא גרועה ולא תפלה, אף שהייתה יכולה לקצר את עצמה בקלות, אבל איכשהו כל זה רק מגדיל את תחושת הפספוס. עם קצת יותר הקפדה על בניית ובחירת הסיפורים והדמויות שלה, היא הייתה יכולה להיות היצירה שמזעזעת את "מלחמת הכוכבים" מהטון הילדותי מעט שלה ומוציאה אותה לדרך חדשה. בפועל זאת מכה קלה מאוד בכנף.