צירוף המילים "מרגל" ו"בריטי" מעלה כמעט באופן אוטומטי דמות שהתקבעה בדמיון הקולקטיבי לאורך שנים: גבר שרמנטי עטוי חליפה יקרה, מרטיני מנוער לא מעורבב, אסטון מרטין, אישה יפה על זרועו, גאדג'טים יקרים וסודיים שעוזרים לו לבצע את מלאכתו, מיטב המשאבים המדיניים עומדים לרשותו, לוק של מיליון דולר וסט יכולות של מיליארד. פאר היצירה הבריטית, היד הנעלמה של הוד מלכותה. קשה להבהיר במילים עד כמה "סוסים איטיים" מתענגת על פיצוץ הדימוי הזה. לפרקים נראה שאם ממש נתרכז בפינות של המסך, נראה את אחד מגיבוריה עומד מול פוסטר של ג'יימס בונד עם אצבע משולשת מופנית לעברו.
בעוד סדרות אחרות גוררות את רגליהן לעתים במשך מספר שנים בין עונה לעונה, דרמת הריגול של אפל טיוי פלוס הספיקה להעלות עונה ראשונה באפריל האחרון, ועוד לפני תום השנה מגיעה כבר העונה השנייה כששתיים נוספות כבר הוזמנו על ידי אפל. העלילה, המבוססת על סדרת נובלות "בית סלאו" מאת מיק הרון, עוסקת בעיקרה באגף (פיקטיבי) נסתר וידוע לשמצה ב-MI5, סוכנות הביון הבריטית היוקרתית. בית סלאו הוא המקום שאליו מגיעים הסוכנים שכשלו, טעו, הביכו את הארגון ובאופן כללי אלו שהיתר מעוניינים לשכוח מקיומם. כפי שמתאר שיר הפתיחה המקורי והנהדר של לא אחר מאשר מיק ג'אגר: "מוקף על ידי לוזרים / שיכורים ולא יוצלחים / נאחז בציפורניך / עשית טעות אחת / נשרפת על המוקד / אתה גמור, אתה מטופש, נכשלת".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ג'קסון לאמב (גארי אולדמן), מנהל האגף, הוא התגלמות הסיפור של בית סלאו. סוכן בעל רקורד מרשים שהדרתו מהארגון הובילה אותו להפוך לאנטיתזה המוחלטת למרגל: שיער שמנוני ומטונף, חליפה מרופטת שמשמשת אותו לכל דבר משינה ועד ריצה, גרביים מחוררים, מכונית מקרטעת וישנה, בטן בולטת וסדר יום שכולל עישון במשרד, שנ"צים תכופים והתעמרות בכל מי שנקרה בדרכו. הוא נראה כאילו גם אם יעבור בעצמו במכונת שטיפת מכוניות, ייצא עם כמה שכבות של זוהמה. הבית עצמו נראה כמו המשך ישיר של לאמב: מוזנח, מלוכלך, ערימות של ציוד זרוקות באגביות. עזובה של ממש. כל זאת כמובן בסתירה מוחלטת ל"בית הזכוכית", מעונו הרשמי של MI5 שנמצא ממש מעבר לכביש ובוהק בניקיונו, ובמרחביו עוברים המרגלים ההם: המחויטים, המטופחים, מדושני העונג.
על פניו, תפקידו של בית סלאו הוא לגמול ולגאול את הנכשלים, לאפשר להם להוכיח לקודקודים שמגיעה להם הזדמנות חוזרת "במגרש של הגדולים". אלא שלאמב אינו מעוניין לאפשר להם את זה, או לפחות כך נראה. הוא מעוניין שלא יעשו דבר ויבלו כמוהו את ימיהם באימוץ הלוזריות של עצמם עד שיגיע הסוף. אלא שכל אלה הם רק מראית עין. בפועל לאמב פשוט מפעיל את יחידת הלא-יוצלחים שלו בנפרד מסדר היום של ה-MI5 הגדול. כך, בעונה הראשונה מתחקה הצוות שהתגבש בבית סלאו אחר חטיפה של קומיקאי צעיר ממוצא מוסלמי על ידי קנאים שונאי זרים. בעונה השנייה (שכל ששת פרקיה נשלחו מראש לביקורת) מתעוררת פרשה ישנה של מרגלים רוסים רדומים בתוך סוכנויות הביון של בריטניה, שמופעלים עשרות שנים אחרי תום המלחמה הקרה.
אף שהיא עושה הכל, אבל באמת ה-כ-ל, כדי לבוז לכל החשיבות העצמית המופרזת והזוהר שנקשרו לעולמות הריגול הבריטיים, "סוסים איטיים" היא בראש ובראשונה מותחן ריגול נפלא. למעשה, היא משתמשת בציניות העצומה שלה כסוג של הטעיה. בזמן שאנחנו מתרכזים בעקיצות ובפאדיחות התורניות, הסדרה טווה קשרים מורכבים וחיבורי עלילות מאחורי הקלעים, מניחה יסודות לתגמולים שיתגלו בהמשך, ובעיקר לא מפחדת מטוויסטים או משמירה על הגיבורים שלה. עצם העובדה שהם עצמם נחשבים "נחותים" ולכן לא זוכים לאותם כלים, גיבוי וידע שמקביליהם המוצלחים מחזיקים בהם, רק מגבירה את הסכנה סביבם. כך שהאופי הלעומתי והבלתי מאורגן שבו סוכני בית סלאו פועלים, מציב אותם בסיטואציות שסוכנים אחרים לא היו נכנסים אליהם.
כל העת קורה משהו ב"סוסים איטיים". לאו דווקא במובן של סצנות פעולה סינמטיות ויוקרתיות (אף שסצנות הפעולה המעטות כאן נהדרות בפני עצמן), אלא בתחושה שישנו תמיד חלק מסוים שעדיין לא התגלה בפאזל. כאילו הסדרה וגיבוריה רודפים יחד עם הצופים אחר כל התשובות לחידה. בחלק מהמקרים זה ממש מוביל אותם פיזית לנסוע לכיוון אחד כשההתרחשויות מתנהלות בכיוון ההפוך, ובמקרים אחרים זה מטאפורי יותר. גם זה חלק מהמשחק של "סוסים איטיים" על מה שלמדנו לצפות מדמויות כאלה. דווקא בגלל שהן לא רואות חמישה צעדים קדימה, דווקא בגלל שאין מישהו שמכוון אותם באוזן, דווקא מפני שהם באמת לא יוצלחים, כל אלה הופכים את ההתרחשות למותחת ומרתקת הרבה יותר.
כצפוי בסדרת ריגול בריטית שזוכה להגיע לפלטפורמה איכותית שכזו, תצוגות המשחק נהדרות לכל רוחבה. בין היתר מככבים כאן אוליביה קוק (המלכה אליסנט מ"בית הדרקון") כסוכנת מסתורית בבית סלאו, ג'ק לאודן ("דנקרק") כסוכן המבטיח ריבר קארטרייט שפאשלה קולוסאלית במבחן סוכנים שולחת אותו ל"טיפולו" של לאמב. גם ג'ונתן פרייס ("משחקי הכס", "הכתר") כאן כסבו של קארטרייט שהיה בעבר בכיר בשירות, וקריסטין סקוט תומאס בתפקיד סגנית מנהל ה-MI5, וכך הלאה.
לא כל הדמויות ב"סוסים איטיים" חשובות ותורמות באותה מידה, אבל הן מעניינות, מצחיקות ומעוררות חמלה גם במנות קטנות. ומעל הכל עומדים הקרבות המילוליים ביניהם, דיאלוגים ציניים וחדים שמייצרים רגעים קורעים מצחוק דווקא על רקע מקום שאמור להיות כל כך קר ויבשושי. וכשם שהם ציניים כלפי הבית פנימה, כך הדברים מתעצמים הרבה יותר כשהם מגיעים לתקשר עם הסוכנים של ה-MI5.
"סוסים איטיים" לא הייתה יכולה להיות מוצלחת כל כך אלמלא ההופעה האדירה של אולדמן. זאת לא רק הנטייה של לאמב למצוא את הדרך הכי מקורית להעליב את הדמות שלצדו בכל סיטואציה, אלא הנונשלנטיות שבה הוא עושה זאת. על אף שהוא מנסה בכל כוחו לשכנע את כולם בכך, הוא אינו דמות מרושעת. "הם לוזרים, אבל הם הלוזרים שלי", הוא אומר לדיאנה טאוורנר (סקוט תומאס) באחד מהמפגשים הרבים ביניהם. זהו הדו-קרב הטוב ביותר שהסדרה כוללת, וחילופי הדברים בין השניים כל כך מהנים. הסלידה ביניהם גובלת כמעט באהבה נסתרת, והיא מציידת את הסדרה במלחמת מוחות נוספת על זו שכבר מתנהלת בעלילה המרכזית שלה.
בניגוד לצוות שלו, לאמב דווקא רואה הרבה קדימה. בהרבה מקרים הוא ממתין לאחרים שידביקו את יכולת המחשבה שלו. הסדרה משחקת נהדר על הדואליות הזו שבין היכולות האדירות של לאמב כסוכן, לבין חוסר הרצון המופגן שלו להשתמש בהן. ככל שהיא מתקדמת היא גם חושפת פרטים מעברו, ומייצרת הצדקות ותובנות לאופן שבו הוא פועל. היופי הוא שהדברים ממשיכים כך על פני שתי העונות, על אף השוני בעלילה המרכזית ביניהן. כך שבסיומן הרקע של לאמב מטיל אור הרבה יותר ברור ומסקרן על האדם שהפך להיות. זאת הופעה אדירה שהופכת סדרה שהייתה יכולה להיות טובה וזהו - למצוינת.
אין הרבה סדרות שמצליחות לזקק לתוך שישה פרקים של פחות משעה חיבור כזה של הומור, דמויות נהדרות ועלילה מלוות טוויסטים ותהפוכות. "סוסים איטיים" אולי לא תהפוך לסדרה שתייצר אובססיות רשת, בלוגים ודיונים, אבל היא כל כך טובה במה שהיא עושה. טייק מרענן על ז'אנר שפועל בתוכו כמו רב אמן של ממש.
העונה השנייה של "סוסים איטיים" משודרת מדי יום שישי באפל טיוי פלוס.