אחד הנראטיבים הבולטים שעיצבו סדרות כמו "כסף מלוכלך" או סרטים כמו "נוכל הטינדר" מצביע על כך שהונאות כספיות פוגעות בעיקר בחלשים. נכון, העולם הפיננסי עבר טלטלה עם פרשת ברני מיידוף, אבל היא קצת שונה - זו לא הייתה תרמית קלאסית של "קח את הכסף וברח", אלא פירמידה שבה כן היו תחנות יציאה ואפשרויות בריחה. שם לא היו פישינג באמצעות טלמרקטינג, שודדי קשישים או נערות תמימות שחיפשו אהבה, רק רצון להרוויח כסף מצד המרמה והמרומה. מי שעצר את זה בזמן יצא אפילו בפלוס.
למי שעוקץ את החזקים, במישור החוקי או הלא חוקי, דווקא יש לנו בדרך כלל אמפתיה, בין אם היא מגיעה דרך עלילה בדיונית ("לופן") ובין אם היא באה מהחיים האמיתיים ("לאכול את העשירים: סאגת גיימסטופ"). אחרי הכול, מה יותר כיף מלראות את העולם מתאזן, את בעלי הכוח והשררה מולכים שולל ומחזירים קצת לחברה?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כל זה נכון בתנאי אחד: שהם אכן משלמים מס מסוים לחברה, שההיבריס הוא זה שפוגע בהם. המקרה של "ז'ילבר שיקלי: המסכה" ("The Masked Scammer") שונה. שיקלי, צרפתי-יהודי שבא מרקע עני, מצא דרך להונות מנכ"לים ולפעמים גם שליטי מדינות: הוא התחפש לדמויות מפתח כדי "לגייס" תמיכה כלכלית. הטקטיקות שלו הלכו והשתכללו עד שהגיע לדרגת מאסטר: הוא עלה בסקייפ מול קורבנותיו לדיאלוגים מצולמים כשעל פניו מסכה מדויקת ומדוקדקת של דמויות מפתח, כמו שר הביטחון הצרפתי (ב"גילומו" של שיקלי), שביקש מימון צד הומניטרי מגורמים פרטיים ש"הממשלה לא תאשר". זר לא תמיד יגלה את ההבדל, ואף על פי שרבים לא נפלו בפח, היו כאלה שלא גילו את הזיוף ושלשלו לחשבונות הבנק של שיקלי עשרות מיליוני יורו לאורך השנים.
זו הייתה תרמית מדהימה של דמות מבריקה, אם כי קשה לומר שמחט הרגש זזה בסרט התעודה בן 100 הדקות. בסדר, ראינו כבר מסעות עוקץ כאלה ואחרים, מידת הכריזמה (וניכר שיש לשיקלי כריזמה) המונגשת לנו מוגבלת והפעם הקורבנות הם בכלל מנכ"לים צרפתיים. למי אכפת, בעצם?
אבל רגע, לפני שאתם עוזבים את "ז'ילבר שיקלי: המסכה", דעו שהברנש הוא... משלנו.
מידת העניין בארץ בנוכל הטינדר, שנמשך במידה לא מבוטלת גם היום, נובעת בהכרח מהיותו ישראלי. שמעון חיות גדל בבני ברק והיום, אחרי שנחשף, ממשיך לחיות כאן ולאחרונה חזר לכותרות במשפט המתוקשר של משפחת לבייב נגדו. בקהילות מסוימות הוא גיבור כי "הוא עושה קרקס מכולם". ככה זה, כשלשיוך מוצמדת לאומיות הנוכלות מקבלת גוון שונה.
שיקלי, בניגוד לחיות, לא גדל בישראל. הוא יבוא אישי מצרפת שהגיע לכאן אחרי מסע ההונאות הראשוני שלו ב-2009. בואו נודה לאמת - כשפושע בינלאומי עובר לאשדוד ומתחיל פתאום לדבר גם עברית, העסק הופך למעניין יותר. המרדף אחריו מוצג מנקודת מבט ישראלית: שירלי, האישה שהתאהבה בו ועמה התחתן, המבצע הכושל (שמוצג בסרט כמוצלח) של להב 433, העובדה שאת מסכת הסיליקון של שר הביטחון הצרפתי ז'אן איב לה דריאן, באמצעותה הפיל בפח תורמים רבים, עטה בדירה בישראל - כל האלמנטים הללו לעולם לא יפסיקו לרגש, וגם לגרום לנו להביט במסך ולמלמל, "עוד אחד שנותן לאנטישמים סיבות הגיוניות לשנוא אותנו".
כדוקו אין קלישאה שהסרט הזה לא עובר עליה: משחקי החתול ועכבר עם המשטרה המקומית והעולמית, משולשי אהבה רומנטיים, נקודת המבט הבעייתית של הגיבור ("בעיניי אני לא נוכל, יש לי יכולת לשכנע אנשים"), ההתנצלות המזויפת - את כל אלה כבר ראינו. הזיקה לישראל, העובדה שהנוכל הבזוי הזה ביצע הונאות בהיקפים עצומים מדירה שנמצאת אי שם בקו אשדוד-אילת - הן אלה שיוצרות ב"ז'ילבר שיקלי: המסכה" עניין מסוים, וגם זה במידה מוגבלת מאוד. אם לא יצא לכם לצפות, דעו שלא הפסדתם יותר מדי.