אל פאנינג הופיעה לראשונה על המסך הגדול כבר בגיל שלוש, כשגילמה את הגרסה הצעירה של אחותה הגדולה דקוטה פאנינג ב"קוראים לי סם". אמנם זה היה תפקיד קטנטן, אבל כבר תשע שנים לאחר מכן, בגיל 12, כיכבה בסרט שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה - "אי שם" של סופיה קופולה.
הרבה ילדות פלא דועכות באותה מהירות שבה זהרו, אבל לא המקרה של פאנינג. היא המשיכה לנהל קריירה עשירה ומוצלחת, ובשנתיים האחרונות כבשה פסגות חדשות כשזכתה במועמדויות לאמי ולגלובוס הזהב על תפקידה בקומדיה השחורה והפרועה "קתרינה" ("The Great"), בה היא מגלמת את קיסרית רוסיה. נוסף לכך, אפשר גם לראות אותה בסדרה מדוברת אחרת, "הנערה מפליינוויל", ומסוף השבוע הקרוב ניתן יהיה לראות אצלנו גם על המסך הגדול בסרט "ללא מוצא" ("The Roads Not Taken").
הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין בפברואר 2020, ומגיע אלינו באיחור קליל של כמעט שלוש שנים בעקבות הקורונה. פאנינג מככבת בו בצד חבייר ברדם, שמגלם גבר הלוקה בדמנציה, וצולל לתוך שברי זיכרונות וחלומות בהקיץ על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. השחקנית הצעירה מגלמת את בתו, שמנסה לעמוד לצידו במהלך המסע הכאוטי שלו, ובזמן שהוא נאחז בעבר, לדאוג לעתיד שעוד פתוח בפניה.
את הסרט ביימה הקולנוענית הבריטית הוותיקה והמוערכת סאלי פוטר, בהשראת הסיפור של אחיה. לפאנינג, לעומת זאת, אין זיקה אישית לנושא. "המשפחה שלי זה החיים שלי, וכואב לי אפילו לדמיין משהו כזה קורה לה", אומרת השחקנית בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת "ללא מוצא" בישראל. "הסרט אילץ אותי לחשוב מה אעשה אם משהו כזה יקרה לקרובים אלי. מפחיד לחשוב על הבחירות שאצטרך לקבל. אמא של חברה קרובה שלי סובלת מאלצהיימר, והחברה שלי היתה צריכה להקריב כל כך הרבה בשבילה".
מה ידעת על דמנציה לפני עשיית הסרט?
"מה ידעתי? אף אחד לא באמת יודע כלום. זה לא משהו שאפשר להבין, והסרט מעמת אותנו עם זה. בדרך כלל, כשאנשים לא יכולים להבין משהו, הם מטאטאים אותו מתחת לשטיח, אבל הסרט מאלץ אותנו להסתכל לדמנציה בפנים ולהתמודד עם הרגשות שלנו כלפיה".
זו הפעם הראשונה שאת משחקת בצד חבייר ברדם. איך היה שיתוף הפעולה?
"הייתי צריכה להיות על קצות האצבעות, כי לא ידעתי לאן חבייר עומד להוליך את הדמות ואת הסרט. מבחינתי, זה היה תרגיל בלהיות פגיעה ולהיות פתוחה. סאלי כל הזמן דחפה אותי לאתגר את עצמי ולהגיע למקומות שלא ידעתי שקיימים בי".
"סאלי", כלומר הבמאית סאלי פוטר, מכירה היטב את פאנינג בשלבים שונים של חייה. היא ביימה אותה לראשונה לפני כעשור, כשהשחקנית היתה בת 13, ב"ג'ינג'ר ורוזה", ועכשיו ליהקה אותה שוב. "אם מישהו היה בא ואומר לי 'מהיום, את יכולה לעבוד אך ורק עם סאלי, הייתי מסכימה בשמחה", אומרת השחקנית. "עבדתי איתה כילדה ועבדתי איתה כאישה, ופעם אחר פעם היא שינתה אותי ושינתה את החיים שלי. בלי קשר לדמויות שגילמתי או לסרטים שעשינו, היא פשוט הגדירה מחדש את הגבולות שלי בכל מובן אפשרי".
את הסרט צילם רובי ריאן, אחד הצלמים הטובים בימיו. תוכלי לדבר על העבודה איתו?
"הוא כל הזמן עומד עם המצלמה קרובה לדמויות, וכל הזמן הרגשתי שהמצלמה רואה אותי. באופן כללי, אני מודעת למצלמה, ואני יודעת שכדי לספר את הסיפור, את צריכה לדעת איפה המצלמה, כי אם המצלמה לא תופסת משהו שקורה, אז מה הטעם לעשות אותו?"
אנחנו רואים אותך מקרוב כבר הרבה שנים, אבל האם אנחנו רואים אותך באמת? מה לדעתך ההבדל הכי גדול בין התדמית הציבורית שלך ובין מה שאת באמת?
"הו מן. אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא באמת יודעת שום דבר על אף אחת אחרת, אלא אם היא מכירה אותה באמת. בכל מקרה, מה בכלל התדמית הציבורית שלי? 'בלונדינית'? 'היפהפייה הנמה'?".
פאנינג היא לא רק הכוכבת של "קתרינה" ו"הנערה מפליינוויל" - אלא גם אחת המפיקות של הסדרות האלה. "אחת הסיבות שרציתי להתחיל להפיק דברים זה כדי שאוכל להביא למסך חומרים מעניינים בכל הקשור לייצוג של נשים", היא אומרת. "בזמן הקצר שלי בתעשייה, זכיתי לראות איך דברים משתנים - היום יש יותר דמויות של נשים והן יותר מעניינות ועשירות, וגם יש יותר מפיקות. ועדיין, כאחת שיצא לאחרונה לא פעם להיכנס לחדרים שבהם מנהלים את הדברים, אני יכולה להגיד שלעתים יושבים שם גברים בלבד. אני גם יכולה להעיד שיש אנרגיות שונות אם יש רק גברים בחדר או אם יש גם הרבה נשים".
"'קתרינה' היא סדרה פמיניסטית בעיניי, דווקא בגלל שהגיבורה שאני מגלמת לא מושלמת, והיא לא תמיד נכנסת לחדר עם התשובה הנכונה. היא גם לא תמיד אמיצה. היא יכולה להיות חלשה ויכולה להישבר, ולפעמים היא מחפשת את התשובות אצל אחרים".
בחזרה לקולנוע: ברזומה של פאנינג אפשר למצוא את "בבל", "נשות המאה ה-20" וכמה סרטים נשכחים למדי, למשל "רק רוצה לשיר" מ-2018, שנקודת האור בו היתה הביצועים שלה לכמה להיטי פופ עכשוויים, למשל של רובין. אני מבקש להחמיא לה על כך ובהזדמנות גם לשאול לאיזה מוזיקה הקשיבה לאחרונה.
"הפעם האחרונה שהקשבתי למוזיקה היתה בטיסה, ובטיסות אני מקשיבה למוזיקה מדכאת - סיגור רוס, למשל", אומרת פאנינג. "טיסות מכניסות אותי לסערת רגשות. קוראים לזה 'Plane Brain'. משהו קורה לי באוויר והופך אותי למהורהרת. בכל מקרה, היה לי כיף לשיר בסרט ותמיד אשמח לשיר עוד. הייתי במקהלה בבית הספר".
אם כבר הזכרת את בית הספר, איך היה להיות תיכוניסטית שהיא גם כוכבת קולנוע?
"באמת שחווית התיכון שלי היתה רגילה לגמרי. הלכתי למסיבות, הלכתי לנשף, וסבלתי לאורך הדרך מהתאכזרות של מלכות הכיתה ומבני זוג רעים".
לפני סיום, מותר לי להחמיא לך על הסטייל שלך?
"תודה! אני אוהבת אופנה ואוהבת להתלבש לשטיחים אדומים. יש לי פוסטרים של דוגמניות בחדר וזה משהו שתמיד הייתי מודעת אליו. אני אוהבת גלמור הוליוודי, ואני משתדלת להיות על-זמנית. אנשים אומרים שיש לי 'פרצוף של סרט תקופתי', מה שזה לא אומר".
נסיים עם שאלה נוספת על "ללא מוצא". הסרט מדבר על אהבה שלא תלויה בדבר. את מאמינה בזה?
"הו מן. כן, אני חושבת שיש בי אהבה שלא תלויה בדבר. אני מקווה שיש אותה בכולנו. האהבה שלך למשפחה שלך חייבת להיות אהבה שלא תלויה בדבר. מה שלא יקרה לאמא שלי, שום דבר לא יפגע באהבה שלי בה".