לא הייתה שנה טובה יותר לקולנוע מאשר 1975, לטעמי האישי. אני מוכן להגן על הטענה הזאת בכל פורום. השנה התחילה עם הזכייה המוצדקת של "הסנדק 2" בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, והמשיכה עם כמה מהסרטים הגדולים ביותר שאי פעם הופקו. "קן הקוקיה" עם ג'ק ניקולסון בתפקיד חייו, "אחר צהריים של פורענות" עם אל פצ'ינו בתפקיד ששחרר אותו מהצל הגדול של משפחת קורלאונה, "בארי לינדון" המושלם של סטנלי קובריק, "פיקניק בצל ההר" האוסטרלי המותח, "מופע הקולנוע של רוקי" שהפך לקאלט, "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שנותר הסרט המצחיק ביותר בכל הזמנים, דיאנה רוס כיכבה ב"מהגוני", קיבלנו הצצה לעתיד שונה משלנו ב"רולרבול", להקת "המי" נתנה בראש בגרסת המחזמר של "טומי", רוברט אלטמן הוכיח שאין לו מה להוכיח ב"נאשוויל" הגאוני, וכמובן "מלתעות" שהציג לעולם את הגאונות של סטיבן שפילברג במלוא הדרה והפיח חיים חדשים בעולם הקולנוע. ואלה הם רק הסרטים באנגלית.
ביוון יצא "מסע השחקנים", בספרד יצא "קריאת העורב", ברוסיה יצא "המראה", בצרפת יצא "שירת הודו", בפיליפינים יצא "בציפורני הבהירות", בגרמניה יצא "פוקס וחבריו", בהודו יצא "גיבורים" ובאיטליה יצא "סאלו או 120 ימי סדום" השנוי במחלוקת, שעלה לאקרנים לאחר רציחתו של הבמאי המהולל פייר פאולו פאזוליני. כמעט כל אחד מהסרטים שהוזכרו כאן, שיצאו כאמור בשנה אחת, יכולים לראות את עצמם מועמדים לגיטימיים לתואר "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים". השבוע בחר המגזין הנחשב "Sight and Sound" בסרט אחר מאותה שנה בתואר הנכסף.
באופן טבעי, כמעריץ של שנת 1975 בקולנוע, שמחתי בזכייתה של הבמאית הבלגית המנוחה שנטל אקרמן בתואר - אך לבושתי, מעולם לא צפיתי בסרט שנבחר לטוב בכל הזמנים לפי משאל שכלל 1,639 מבקרים מרחבי העולם. עזבתי את הכל, והתיישבתי לצפות בסרט בלי שום דעה קדומה עליו, ולמעשה בלי לדעת שום פרט עלילתי לגביו, ואחרי כמעט שלוש שעות וחצי חזרתי עם תשובה: "ז'אן דילמן" הוא הסרט הכי משעמם שראיתי בחיים שלי. לא פחות.
למען הסר ספק, זו לחלוטין הייתה כוונת המשוררת. אפילו השם המלא של הסרט משעמם: "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080". מדובר בחווית צפייה נוראית, על סף העינוי. מעל ל-200 דקות של כלום. וזאת גם הכוונה של היוצרת. כשיצא לאוויר העולם ב-1975, למרות הצלחה בפסטיבלים, אף אחד לא הסכים להקרין את הסרט באמריקה. לא בגלל שהוא שנוי במחלוקת, ואפילו לא בגלל האורך שלו - אלא בגלל שהמפיצים ידעו שאנשים יצאו מהסרט ויבקשו את הכסף בחזרה. ובצדק.
מאמרים רבים נכתבו בימים האחרונים בכל רחבי העולם על הגאונות פורצת הדרך של אקרמן, שמציגה בסרט כביכול תזה פמיניסטית אמיצה על הרוטינה המייאשת של חיי נשים בשנות השבעים. הרשו לי לנפץ את הבלון הזה: לא כל סרט "חשוב" הוא גם "טוב". במקרה הזה, אפילו לא "ראוי לצפייה". ברשותכן וברשותכם, אציע תזה משלי: רוב האנשים שטוענים שמדובר בסרט הטוב ביותר בכל הזמנים לא באמת ישבו וצפו בכל הסרט מההתחלה ועד הסוף.
מעבר לשעמום, המכוון כאמור, מדובר בסרט בעייתי למדי. כל מטרתו "הגאונית" היא להציג נקודת מבט חדשנית לקולנוע של 1975, שאכן היה גברי לחלוטין, ע"ע רשימת הסרטים המצוינים שהוזכרו בפסקת הפתיחה. מעבר לעובדה שהדמות הראשית בסרט היא אישה, כל הסרט מצולם מגובה מטר וחצי, כביכול כדי להציג נקודת מבע של אישה נמוכה - להבדיל הסרטים ההוליוודיים שהציגו את העולם מגובהם של נפילים. זו אכן בחירה אמיצה ומעניינת, אבל היא לא הופכת את הסרט לטוב יותר. מדובר בסרט שמעניין לדבר עליו, לנתח אותו וללמוד ממנו - אבל ממש לא מעניין לצפות בו, בלשון המעטה.
מדובר למעשה בבחירה פוליטית. רצון חיובי לאזן תעשייה שבמשך עשורים הייתה מושתתת על מבע גברי במקרה הטוב וגבריות רעילה במקרה הרע. העובדה שבמאית צעירה (אקרמן הייתה בת 25 כשביימה את "ז'אן דילמן") מדיחה מהפסגה את ורטיגו של היצ'קוק, שעל מעלליו על הסט (דרך חמודה של פעם להגיד "הטרדות מיניות") נכתבו לא מעט מאמרים וסרטים - היא יותר מהכל סמלית. וזה לא מעט. החשיבות של משאלים וסקרים מהסוג הזה היא בעיקר באמירה שלה, ובמובן הזה - האמירה של "סייט אנד סאונד" מעניינת ומעוררת מחשבה על מיקומן של נשים בתעשיית הקולנוע לאורך השנים, לפני ומאחורי הקלעים.
באופן אירוני חייבים לשים לב שמלבד המקום הראשון, ברשימת 100 הסרטים יש רק עוד עשרה סרטים שנעשו על ידי נשים, בעוד הטופ 20 עדיין מורכב מסרטים מאוד גבריים כמו "האזרח קיין", "הסנדק" או המערבון האפי "המחפשים" של ג'ון פורד, שהוא הכל חוץ מסרט שעומד בסטנדרטים של תרבות ה-Woke. העובדה שכל כך הרבה מבקרים ומבקרות בחרו לשים ברשימת הסרטים האהובה שלהם (הרשימות נשלחו ללא דירוג) את "ז'אן דילמן" מוכיחה את הייחוד שלו בתור סרט נשי בולט, גם אם יש סיכוי שרבים הוסיפו אותו לרשימה שלהם לצד סרטים שוביניסטיים "קלאסיים" כמין ממרק מצפון מתוחכם.
ובכל מקרה, האמת צריכה להיאמר: "ז'אן דילמן" הוא לא סרט קולנוע טוב יותר מ"ורטיגו", אלא אם מגדירים מחדש את המושג "קולנוע". זה לא רק בגלל השעמום, אלא בגלל שמדובר בסרט בעייתי למדי. אני לא מדבר רק על ההשתקפות של מיקרופון הבום בפריים במשך דקות ארוכות, תקלה שמוסיפה לסרט תחושה קלה של סרט סטודנטים דל תקציב, אלא על הביצוע עצמו. בלי להיכנס לספוילרים, הסוף "המפתיע" של הסרט שובר את רצף השעמום של הסרט עם אירוע שמוצג, ובכן, בצורה משעממת למדי - דבר שכאמור נעשה בכוונה כדי לשמר את אווירת הסרט - ומצד שני, זה גם הורס את הריאליזם של הסרט במין דאוס אקס מכינה הוליוודי חסר תחכום או פואנטה.
אחרי שלוש שעות ומשהו של קטעים משעממים בהן גיבורת הסרט, זונה במקצועה, בעיקר מדליקה ומכבה את האור בדירה שלה, חותכת תפוחי אדמה ומטגנת שניצלים - הפריים האחרון של הסרט (שנמתח לאורך דקות ארוכות) לא מניב שום דבר מלבד סימני שאלה. אף אדם שפוי לא מתנהג כפי שדילמן מתנהגת בסצנת הסיום, דבר שמבטל את מעט הקרדיט שעוד אפשר היה לתת לסרט. קשה להאמין שיש אנשים שמדברים על הדמות הבלתי אמינה הזאת כעל מודל הערצה פמיניסטי.
ברמה הטכנית אנחנו זוכים לראות מקרוב מאוד את הדמות הראשית למעלה משלוש שעות, אבל לא מפתחים שום רגשות כלפיה. למרות שהיא מבצעת מעשה "מפתיע" בסוף, אנחנו לא רואים אותה עוברת שום תהליך אנושי. למעשה אם תיכנסו באופן אקראי לסרט בדקה ה-30 שלו, בדקה ה-100 שלו, או בדקה ה-190 שלו, כנראה תראו את אותה סצנה משעממת - ז'אן דילמן רוחצת כלים, ז'אן דילמן מכינה אוכל או ז'אן דילמן מברישה נעליים. בלי דיאלוג, בלי תחכום קולנועי. ארבע דקות של רחיצת כלים. יותר מפעם אחת בסרט אחד. בלי יכולת משחק מרשימה מדי (עד כמה שאפשר להרשים ברחיצת כלים שמצולמת מהגב). מסוג הדברים שמוצגים בלופ במוזיאונים כמיצג ויזואלי, לא משהו שאנשים אשכרה יכולים לשבת שלוש שעות וחצי בבית קולנוע ולראות.
זה בסדר גמור להתייחס לסרט קולנוע כיצירת אמנות שגדולה מ"חווית צפייה". יש לא מעט סרטים שהלכו בדרכה של אקרמן ועשו קולנוע "משעמם וריאליסטי" בכוונה. הסרטים "ג'רי" ו"אלפנט" של גאס ואן סנט קופצים לראש, אבל למעשה גם שובר קופות כמו "הטורף" של ארנולד שוורצנגר מציג תסריט מינימליסטי יחסית לז'אנר שלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות (ועוד מאה מיליון דולר בקופות).
באופן אישי אני אוהב ספרות איטית ומינימליסטית שכזאת. ספרים תובעניים שלא קורה בהם שום דבר מיוחד. מ"ספר הקיץ" של טובה ינסון, דרך "סטונר" של ג'ון וויליאמס ועד "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. ספרים שכוחם הוא בכתיבה שלהם ובעומק שלהם, ולאו דווקא בהתפתחות העלילה, אם יש בכלל כזאת. יש גם סרטים כאלה, בהם העלילה היא לעתים רק תירוץ לעושר הויזואלי. יש שיטענו שטים ברטון וטרי גיליאם עשו מזה קריירה. אלא ששנטל אקרמן מכריחה אותנו לסבול מכל העולמות. גם תיאור ויזואלי משמים, גם סיפור לא אמין, גם עלילה קלושה שלא זוכה לקלוז'ר וגם אורך סרט מוגזם ללא הצדקה. זה לא יצירת מופת, זו סוכריית אומץ.
בשורה התחתונה, קשה להאמין שאם הסרט "ז'אן דילמן" היה מבוים על ידי גבר ולא על ידי אישה, הוא היה נכנס לרשימת סרטים מכובדת כלשהי. למעשה יכול להיות שהוא היה מותקף כסרט שוביניסטי שמציג נשים בצורה חד-ממדית ומקטינה, עם פנטזיות רצחניות. כל זה כמובן לא משנה. מה מעניינת דעתו של איזה מושך בעט (ועוד גבר) באיזו מדינה קטנה במזרח התיכון. מה שחשוב הוא שמעל לאלף "מומחים" מרחבי העולם התקבצו כדי להוכיח לעולם שהם מתקדמים וליברלים ולכן החליטו לצרף סרט נשי בולט לרשימת הסרטים האהובה עליהם, וזיכו את פצצת השעמום הזאת בתואר "הסרט הכי טוב בכל הזמנים". לא האמנתי שאני אשתמש במושג הזה, אבל כן, ככה בדיוק נראה "טרלול פרוגרסיבי". ככה נראית השתלטות של אידיאולוגיה על אמנות. הילד שצעק שהמלך עירום היה מבוטל היום, כי זה פשוט כבר לא PC להצביע על מלכים עירומים.