2022 הייתה אמורה להיות השנה שבה הטלוויזיה תחזור בסערה. אחרי השוק של מגבלות הקורונה, העיכובים והביטולים, הכל היה מוכן לחזרה לשגרה של סוף העשור הקודם. הלו"זים חזרו למסלולם, פקק הפרויקטים שעוכבו השתחרר והכסף זרם כמים. במובן הזה, 2022 הייתה ככל הנראה שנה חסרת תקדים: "בית הדרקון", "פצ'ינקו", "שר הטבעות: טבעות הכוח", "סנדמן" ו"אנדור" הן רק חלק מהסדרות שנשאו על גבן תקציב דו ספרתי, ולעתים אפילו תלת ספרתי, של מיליונים השנה. מספרים סופיים עדיין לא פורסמו נכון לכתיבת שורות אלה, אבל לפי המגמה בששת החודשים הראשונים של השנה (גידול של 16% לעומת התקופה המקבילה אשתקד), סביר להניח שגם 2022 שברה את השיא של קודמתה במספר הסדרות המתוסרטות ששודרו במהלך 12 החודשים האחרונים. מספר שעשוי להגיע קרוב ל-600 סדרות.
ובכל זאת, למרות השיאים והכסף הגדול, זו הייתה שנה קשה לטלוויזיה. בעיקר בכל הקשור לשחקניות הגדולות והחזקות שלה. אחרי שינוי מגמה חד מצד המשקיעים בוול סטריט, שהפסיקו להתרשם מגידול במספרי מנויים והחלו לדרוש רווחים, צללה מניית נטפליקס בשיעור החד בתולדותיה. שני שלישים משווי החברה נמחקו והובילו לסבב פיטורים נרחב ולהשקתו של מודל מבוסס פרסומות, שעמד בניגוד לכל תפיסת העולם של החברה. מאז נטפליקס הספיקה להתאושש, להחזיר את המנויים שאיבדה ואף להגיע לסף רווחיות, לפני שהמניה צללה שוב בימים האחרונים, בעקבות הכישלון להגיע ליעדים שהבטיחה למפרסמים במודל החדש שלה. גם באפל ובאמזון רשמו ירידות חדות והפסדים גדולים; דיסני פיטרה את המנכ"ל שלה בוב צ'ייפק לאחר שנה וחצי בלבד בתפקיד - במהלך שטלטל את הוליווד - והחזירה מגמלאות את המנכ"ל הקודם והמצליח שלה, בוב אייגר, כשאחת הסיבות המרכזיות למהלך היו סכומי העתק שהפסיד שירות דיסני פלוס.
אפילו הסלע היציב והמוערך ביותר בתעשייה, זה שהמשיך לקטוף פרסים ולשחרר להיטים בשרשרת, נקלע בחודשים האחרונים לטלטלה עצומה. רשת HBO, תחת ניהולו של מנכ"ל חדש שיצא למלחמת חורמה במודל האקסקלוסיבי של סטרימינג, החלה למחוק, לבטל ולמכור סדרות בקצב מסחרר. כל זאת על רקע מהלך רכישה של חברת וורנר בראדרס דיסקברי, שעדיין לא הסתיים וצפוי להוביל ללידתו של שירות סטרימינג מאוחד, שהמילה HBO לא בהכרח תהיה חלק ממנו. לכל אלה צריך להוסיף את החששות הגדולים ממיתון כלכלי בארה"ב, וכן מאיום ממשי מאוד של שביתת תסריטאים אפשרית לאחר שהחוזה הנוכחי יסתיים בתחילת מאי הקרוב. גם ההסכמים עם גילדת השחקנים וגילדת הבמאים צפויים לפוג לקראת אמצע השנה הקרובה, ועל אף ששם נראית נכונות גדולה יותר להגיע להסכמות - לא מן הנמנע שהוליווד תתמודד במקביל מול שלוש גזרות שונות בקרוב.
בכלל, נקודת הפתיחה של 2023 בשוק הטלוויזיה נראית נטולת ודאות לא פחות מאשר בשנות הקורונה. לא מן הנמנע שעולם הסטרימינג כפי שלמדנו להכיר בשנים האחרונות, עומד להשתנות. ההצלחה האדירה של "וונסדיי", סדרה שהופקה על ידי MGM (בבעלות אמזון) עבור נטפליקס, היא דוגמה מצוינת לכך. אמנם עסקת הרכישה נעשתה אחרי שהסדרה כבר הופקה, אבל הקולות שעולים מאמזון בנוגע לשחזור שיתופי פעולה כאלה מלמדים על העומד לבוא. מגמת ההתכנסות שבה כל חברה הסתגרה עם נכסיה הבלעדיים בשירות הבלעדי שלה, הולכת ומאבדת אחיזה. יותר ויותר קולות בהוליווד כיום מדברים על חזרה לימים של מכירות תכנים לאולפנים מתחרים. ייתכן מאוד שבקרוב נחזור לראות תכנים מובילים של HBO בנטפליקס, או הפקות ענק של אמזון שמופיעות דווקא באפל. כשהדרך לעשות כסף גדול היא כבר לא עוד ועוד משתמשים חדשים, גם הנוף של עולם הטלוויזיה עומד להשתנות.
מאז 2015, אז טבע את המושג "Peak TV", הוגדר ג'ון לנדגרף, מנכ"ל FX, כנביא הגדול של המגמה שאנחנו רואים לפנינו: התחושה שישנה הרבה יותר מדי טלוויזיה מזמן חיים לצפות בה, ושבמוקדם או במאוחר החגיגה הזאת תסתיים. מאז עברו שבע שנים ומספר הסדרות השנתי רק הלך וגדל, אך נדמה שהשנה הקרובה עומדת להגשים את הנבואה של לנדגרף. על פי נתוני מחקר שתוצאותיו פורסם לאחרונה בניו יורק טיימס, נרשמה צניחה של 24% בהזמנת סדרות על ידי גופי הטלוויזיה הגדולים בששת החודשים האחרונים, לעומת התקופה המקבילה ב-2021. בהשוואה ל-2019, תקופת טרום הקורונה, מדובר בירידה של 40%. זה לא יקרה מיד, ייקחו כמה חודשים עד שנתחיל להרגיש את משמעות המספרים האלה, אבל נראה ששיטפון הסדרות שאפיין את השנים האחרונות עומד להיחלש.
ולצד כל אלה, ישנה התחושה הבלתי ניתנת לערעור שגם התכנים עצמם השנה - מנותקים ממספרים וממלחמות סטרימינג - פשוט לא היו מספיק טובים לנוכח הכספים הגדולים והשמות הגדולים מאחוריהם. גם הסדרות הטובות ביותר במצעד שלפניכם סבלו מלא מעט בעיות וקשיים שהעיבו עליהן בחלק מהדרך. הדברים הולכים ונהיים חמורים יותר ככל שמתקדמים ברשימה וכמובן לסדרות שלא נכנסו אליה: תוכן בינוני, נשכח, בהרבה מקרים כסף אדיר שמושלך על אפקטים ומתבזבז על תסריטים חלשים ותצוגות משחק חלשות. קשה לעצום עיניים ולהיזכר ביותר מדי רגעים מהשנה הטלוויזיונית הזאת שנחקקו בזיכרון, בדמויות שנכנסו אל הלב ובסיפורים שאי אפשר לחכות כדי לחזור אליהם. וכל זה כשישנם יותר סיפורים, דמויות ורגעים מאי פעם. גם סדרות מצוינות שחזרו לסיבוב נוסף עם הרבה ציפייה, נכשלו במקרים לא מעטים לשחזר את המאפיינים שהפכו אותן לכאלה.
על אף כל ההסתייגויות, התכנסנו גם הפעם כדי לדרג את 50 הסדרות שהכי אהבנו השנה. בימים מקוטבים אלה, נראה לא מיותר בכלל לציין שהבחירות והמיקומים מייצגים את השילוב של טעמנו האישי, חשיבות הסדרה וההשפעה שלה על הטלוויזיה של 2022. רשימה שמספרת סיפור של שנה, כפי שחווינו אותו. לאורך חמשת הימים הקרובים נחשוף בפניכם בכל יום עשר סדרות, עד שנגיע לעשר הטובות מכולן. כתמיד, אתם מוזמנים לדרג את הסדרות האהובות עליכם בסקר הסדרות השנתי של וואלה (רצוי דרך המחשב, אחרת רוב האפשרויות מוסתרות כי פייסבוק), וכמובן לשתף את דעתכם בתגובות.
יש לציין שסדרות שטרם הגיעו לישראל נותרו מחוץ למצעד, וכך לא תמצאו כאן יצירות שאהבנו (לפעמים אפילו מאוד) כמו "פיסמייקר", "1883", "רוחות רפאים" הבריטית, "High School" של התאומות המוזיקליות טיגן ושרה, "הארלי קווין", "Players", "Pantheon" ואחרות.
תודה למדרגים הנוספים: עופרי אטרצ'י, בן בירון, נדב מנוחין, עמית סלונים ונעמה רק.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
50. סנדמן
שם מקורי: The Sandman
גוף שידור: נטפליקס
קשה להכחיש שמשהו ב"סנדמן" קצת מתיש. החל מדמותו של מורפיאוס, סנדמן עצמו, גותי עגמומי שאולי עובר בדפי הקומיקס אבל די בלתי נסבל כדמות בשר ודם (טוב, סוג של), דרך העיסוק ברוע האנושי בצורה הכי גרוטסקית ואלימה, וכלה בכל רגעי המיתולוגיה שמשלבים בהם את הגיהינום ואת יושביו - פן שעושה רושם שיתפוס אפילו נתח גדול יותר בעונה השנייה שכבר הוזמנה.
למרות זאת, עדיין מדובר בהישג מרשים. הקומיקס האגדי של ניל גיימן נחשב במשך עשורים כיצירה שיהיה קשה לעבד למסך, אך הסדרה של נטפליקס הצליחה לעשות את זה, לא מעט בזכות הכיסים העמוקים של ענקית הסטרימינג. האפקטים מעולים, העולמות שהיא בוראת מרהיבים, והמקוריות של החזון הנושן של גיימן עובדת לא רע גם שלושים שנה אחרי שנחשפה לראשונה. אבל הסיבה הגדולה ביותר לכך ש"סנדמן" השתחלה למצעד למרות היעדר הקונצנזוס המוחלט שלנו, המדרגים, לגביה, היא שמדי פעם היא מפגינה שאר רוח באמת יפהפה. הוא מגיע לשלמות בפרק השישי, "צליל כנפיה", שבו מורפיאוס מעניק לאדם מן השורה חיי נצח ואז פוגש אותו מדי מאה שנה באותו מקום לשיחת עדכון. זו מעשייה נפלאה שעומדת בפני עצמה ומזכירה ברוחה את צ'כוב ועגנון, ואת התקווה והאופטימיות שהן הגורם העיקרי לכך שהאנושות התגברה על כל כך הרבה קשיים לאורך ההיסטוריה, וכנראה תוסיף לעשות זאת גם בעתיד.
49. החיים ובת'
שם מקורי: Life & Beth
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)
מצד אחד, קשה להאשים את מחלקת יחסי הציבור של הולו על שיווקה של "החיים ובת'" כקומדיה, כי איימי שומר, שבראה אותה, היא קומיקאית ידועה וזו כנראה הדרך הקלה ביותר לגרום לאנשים להקליק עליה. נפרסם פוסטר של שומר עם כוס ענקית של יין, נוציא טריילר עם שורות ורגעים מצחיקים ונשתמש בחידוד לשון מעפן בכותרת כי בת' מתחרז עם דת' ויש להיט. מצד שני, קצת קשה שלא לכעוס על נוכחותו של פספוס יחצ"ני שחוטא לסדרה ולקהל שלה, ומציג אותה כלפי חוץ כעוד רום-קום בינג'אבילית במקום המוצר העמוק, הנוגע והמרגש שהיא מבפנים. ההומור, שאכן קיים בה, מתאזן בצורה מדויקת עם הדרמה ושובר אותה ברגעים נכונים ומפתיעים, אך הסדרה עצמה נראית יותר כמו הרהור נוגה ופואטי על התמודדות עם טראומה מאשר סיפור חיים מבדר של סטנדאפיסטית.
"החיים ובת'" היא ככל הנראה המוצר הכי אישי של איימי שומר אי פעם, ששואב כמויות עצומות של חומרים וחוויות מחייה האישיים, והתוצאה מצליחה להקרין חוויה נשית אותנטית שלא ממש נראתה על המסך מאז "בנות". הפלשבקים התכופים לחייה של "בת'" כנערה, שהיו בקלות יכולים לעורר עשרות פיהוקים לאורך העונה, משתדרגים פלאים בזכות התגלית הנהדרת ויולט יאנג שמגלמת את הגרסה הצעירה של הדמות בחן ובאומץ, והנוכחות של מייקל סרה בתור מושא רומנטי אקלקטי והזוי גונבת כמעט כל סצנה. "עצב קטן ויפהפה שעטוף במלאכת יצירה אינדית ואמנותית" הוא טאג ליין פחות שיווקי, זה בטוח, אבל הרבה יותר הולם.
48. ציפור שחורה
שם מקורי: Black Bird
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
דרמת הפשע הזו עברה קצת מתחת לרדאר השנה, ואולי זו הזדמנות להפנות אליה שוב זרקור. ג'ימי קין (טארון אדגרטון, "קינגסמן"), סוחר נשק יהיר ונהנתן, נשפט לעשר שנות מאסר בכלא שמור, לפני שהוא מקבל את הזדמנות חייו בעסקה עם ה-FBI. עליו לדובב את לארי הול (פול וולטר האוזר, "אני, טוניה"), אסיר שנמצא בתהליך חנינה מתקדם, שנגדו עומדות ותלויות חשדות ללא הוכחה על רצח סדרתי של 18 נשים.
העוצמה של "ציפור שחורה" טמונה בתצוגות המשחק המרשימות שלה. אחת מהן היא של ריי ליוטה המנוח, שבאחד מתפקידיו האחרונים, מגלם את אביו השבור ואכול החרטות של ג'ימי - המנסה ללא הצלחה לסייע לבנו לאחר שהיה זה שהכניס אותו לעולם הפשע מלכתחילה. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק האוזר, שנכנס כאן לתפקיד מצמית ומצמרר באופן מעורר התפעלות. הול מדבר לאט, משקיע זמן רב בבליעת רוק, בצחקוקים מצמררים, בבהייה פתאומית בחלל. נראה כאילו הוא נאבק כל הזמן בין שתי זהויות: זו של הרוצח קר הרוח והמתודי, וזו של מי שרק רוצה לספר על מעשיו לעולם כדי לזכות בקשב שלא זכה לו מהסביבה. ההופעה הזו מזינה את התמורות שעוברות על קין עצמו, כתוצאה מהמידע שהוא דולה ככל שהשניים הולכים ומתקרבים.
אמנם מדובר בסדרה בת שישה פרקים בלבד, אך התחושה היא שעם הידוק נכון יותר של הסיפור ובחירות נכונות יותר של דמויות המשנה, "ציפור שחורה" הייתה יכולה להיות טובה ובולטת בהרבה. ואף שהיא אינה כזאת, המשחק הנפלא שבמרכזה, לצד המתח שנבנה במערכת היחסים בין שני האסירים, מצדיקים לבדם את הצפייה בה.
47. טופ בוי
שם מקורי: Top Boy
גוף שידור: נטפליקס
העונה הרביעית של דרמת הפשע הבריטית המחוספסת אמנם נופלת מקודמותיה, אבל גם כך היא אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה. "טופ בוי" מקפידה לתאר את גיבוריה החבוטים כקהילה. אנשים קשי יום, נורמטיבים ברובם, שדלותם ייעדה אותם למפגש היום-יומי עם הזאבים שמחוץ לדלתות בתיהם, סוחרי סמים והאלימות שכרוכה בהם. כחלק מהגישה הריאליסטית ונטולת ההטפות של הסדרה, גם הזאבים עצמם זוכים למבט מורכב והומני. זה מובע בעיקר באמצעות מוטיב ההורים והילדים מהותי ב"טופ בוי", מזכיר תמיד את העבותות המשפחתיות והקהילתיות, כמו גם את הקלות שבה הן יכולות להיקרע.
אף שמשיחות המכחול פחות עדינות בעונה הזו, עדיין קשה לא לצפות ב"טופ בוי" בגרון חנוק. היא לופתת, פשוטו כמשמעו. מעבירה בתבונה, בחמלה ובלי פשרות את הנואשות של הדמויות ושל המציאות הזו, את חוסר התוחלת והאונים, את האסון שמתרגש. שוב ושוב היא מאזנת בין המהלכים הגדולים לסיפורים הקטנים בצורה שמחדדת עד כמה האחד משפיע על האחר. ואחרי הסוף שומט הלסתות, מעניין יהיה לראות לאן תיקח את גיבוריה בעונה החמישית והאחרונה. ניחוש מושכל: זה לא יהיה למחוזות טובים.
46. העלאה
שם מקורי: Upload
גוף שידור: אמזון פריים וידאו
הקומדיה של אמזון על חיי נצח דיגיטליים חזרה השנה עם עונה שנייה שהפרידה בין שני גיבוריה, ובמקביל הוסיפה לבנות את עולמה, לפתל את סיפורה ולהעמיק את אמירתה על מעמדות הן בקרב החיים והן בקרב המתים. אלה המצאות שמספקות רובד סאטירי שנון וחכם ל"העלאה" כבר מאז ראשית דרכה, וממשיכות לעורר מחשבה וחלחלה גם הפעם, ואפילו ביתר שאת.
מה שהופך אותה למלבבת על אף העתיד העגום שהיא מתארת, מלבד הנופים המצודדים של לייקויו, גן העדן הדיגיטלי, זה הדמויות. ניכר שהסדרה אוהבת את גיבוריה. רובי אמל ואנדי אלו נהדרים ביחד ולחוד, סיפור האהבה של דמויותיהם כובש, ולמרות המשיכות באף הוא לא מרגיש מאולץ (טוב, אולי קצת לפעמים). "העלאה" ידעה מה היא ומי היא כבר מראשית דרכה, ורק מוסיפה ומבהיקה את המסלול שלה הלאה. למעשה, היא כל כך בטוחה בעצמה עד שנדמה שאינה מהססת לקחת סיכונים עלילתיים גדולים, כאלה שעשויים לשנות את הנוסחה שלה ואת יחסי הדמויות כפי שהכרנו אותם עד כה. בהתאם, גם בסופה של העונה הזו היא השאירה אותנו עם פה פעור ורצון עז לראות מה יקרה בהמשך. בתקווה שהעונה השלישית תגיע מהר יותר מקודמתה.
45. לו הייתי פיראט
שם מקורי: Our Flag Means Death
גוף שידור: HBO Max (בישראל בהוט)
יש לא מעט דברים מטורפים בנוגע ל"לו הייתי פיראט", אבל נדמה שהמטורף מכולם הוא התגלית שמדובר בסיפור כמעט אמיתי לחלוטין: סטיד בונט היה אדם ממשי, אציל משועמם מהמאה ה-18 שהחליט לפנות לחיי פשע ולהפוך ל"פיראט ג'נטלמן" כושל, ולבסוף חבר לפיראט ידוע בשם בלאקבירד למסעות משותפים בלב ים. טאיקה וואיטיטי (סרטי "ת'ור" המוצלחים, "מה שקורה בצללים", "ג'וג'ו ראביט"), הניים דרופ החם ביותר של השנים האחרונות, חבר בדומה ליוצר דייוויד ג'נקינס ("People of Earth" החמודה) בניסיון למלא את הפרטים החסרים בביוגרפיה המוזרה הזו באמצעות ההומור המאפיין של וואיטיטי, הפשטת מלודרמות, שבירתן באמצעות תרגום מודרני ויומיומי לסיטואציות בומבסטיות, ומשיכה מיידית של השטיח שמתחת לכל ציפיית קהל. התוצאה? מצחיקה, אם כי הייתה יכולה להיות מצחיקה יותר.
ריס דרבי ("טיסת הקונקורדים") נהדר מתמיד בתור בונט ומוקף בשלל כישרונות קומיים אחרים ובמגוון הופעות אורח של פרצופים ענקיים, אך השטיק של "זה מתרחש פעם אבל נשמע כמו היום" היה יכול למצות את עצמו די מהר אם לא היה מתוגבר באלמנט הרבה יותר מעניין ועמוק. צופים שהתמידו ב"לו הייתי פיראט" גילו לאט לאט סיפור די מרגש על שני גברים שמחפשים את הזהות של עצמם ומוצאים את ההגדרה הכי מדויקת לכך זה בחברת זה. העלילה הדי מפתיעה הזו נבנתה בחכמה ובעדינות, בלי להשתלט על האופי של הסדרה או לשנות את מהותה, והצליחה אפילו לייצר כמה רגעים שקטים ומרגשים בלב הים הקומי הסוער. לא ברור איך מצא וואיטיטי זמן בלו"ז הפסיכי שלו לגלם תפקיד כה משמעותי ומרכזי ברוב פרקי העונה, אבל כמו תמיד בכל מה שעובר תחת מגע ידיו, הרווח כולו שלנו.
44. עבור כל האנושות
שם מקורי: For All Mankind
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
במצעד 2021: מקום 10
המאבק שעומד בלב העונה השלישית על ההגעה למאדים ולאחר מכן על המשאבים החבויים בתוכו, מוציאה מדרמת המציאות החלופית "עבור כל האנושות" את כל הטוב שכבר הכרנו: רגעים פיוטיים של יופי מרחיב לב, לצד דרמות מורטות עצבים ורגעים שוברי לב - בחלל וגם בכדור הארץ. היא מוסיפה את הממד היזמי לבחינה האנושית הבלתי פוסקת שלה, ומעלה לא מעט מחשבות על תאגידים אמיתיים לחלוטין והשאיפות שלהם לרשום היסטוריה בכל מחיר - אנושי או כספי. בכלל, מעל העונה מרחפת כל הזמן השאלה אם מאדים הוא מטרה להרחיב את האופק האנושי או רק הוכחה לעליונות של המנצחים בעיני עצמם - הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. בעיקר לנוכח העובדה שהנשיאה החדשה היא לא אחרת מאשר אן ווילסון (ג'ודי בלפור), עוד גיבורת נאס"א בדימוס.
על אף שהעונה הזו רחוקה משלמות, עם בחירת דמויות וסיפורי משנה שהייתה יכולה להיות טובה הרבה יותר (די עם הבנים של גורדו וקארן, בבקשה די), "עבור כל האנושות" ממשיכה להיות אחת הסדרות המרשימות ומעוררות ההשראה על המסך שלנו. העיסוק הבלתי פוסק שלה בהיסטוריה שמשפיעה על היסטוריה מייצר תרחישים מפתיעים, מסקרנים ומעוררי מחשבה. המעטפת הוויזואלית ממשיכה להיות מרשימה גם בסטנדרטים קולנועיים, עם צילום ובימוי יוצאים מן הכלל - כולל פרק סיום שמגיע לעוצמות רגש שהן אולי בגדר שיא בסדרה כולה. נדמה שהעונה הזו דורשת סבלנות עוד יותר מקודמותיה, אבל יודעת לתגמל את מי שמוכנים ללכת איתה גם ברגעים הרבה פחות נוצצים.
43. אחיות רעות
שם מקורי: Bad Sisters
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
שרון הורגן, שחקנית ותסריטאית אירית שאחראית בין היתר גם לקומדיה המצוינת "קטסטרופה", יצרה את "אחיות רעות" בהתבסס על סדרה בלגית בשם "Clan". הורגן גם מגלמת את אווה, האחות הבכורה של משפחת גארווי שלקחה על עצמה את הטיפול באחיותיה אחרי שהוריהן מתו בגיל צעיר. כשאווה והאחיות רואות את מגוון הדרכים שבהן גיסן ג'ון פול מתעלל באחותן גרייס, הן מחליטות לעשות לו סוף ומנסות לפצח דרך שבה יוכלו להרוג אותו מבלי שיסיימו בכלא.
ג'ון פול הוא כנראה הנבל הטוב ביותר השנה בטלוויזיה. מה שהופך את הרשעות שלו לעוצמתית כל כך, היא שהוא לא מתקיים בתוך עולם פנטסטי. הוא חי בינינו, מחזיק בעבודה משרדית ועוקב אחרי משחקי כדורגל, אבל התחביב הכי גדול שלו הוא לאמלל את כל הסובבים אותו. השחקן הדני קלייס באנג, שתפקידו כאן מצדיק מועמדות לפרס האמי, מצליח לבנות בצורה מדויקת דמות של גבר סוציופת, נרקסיסט ומגלומן שלא אוהב אדם אחד בעולם מלבד עצמו.
השנאה כלפי ג'ון פול היא אולי הכוח שמניע את הדמויות, אבל "אחיות רעות" היא בעיקר סדרת אנסמבל מצוינת עם קאסט נהדר. הקרדיט הגדול ביותר מגיע להורגן ושותפיה ליצירה, דייב פינקל וברט בר, שכתבו כאן דמויות מאופיינות, מדויקות ועגולות כל כך, עד שתרצו לדעת מה קורה עם האחיות גארווי גם בזמן שעובר בין הפרקים. קל לזהות את הכתיבה של הורגן, שמצליחה לגעת בנושאים קשים כמו תקיפה מינית, אלימות בתוך המשפחה, אלימות כלכלית וגזלייטינג, ולעשות את זה בצורה רגישה ומצחיקה מאוד.
(בן בירון)
42. אתחול מחדש
שם מקורי: Reboot
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)
מרשים כמה הקומדיה הנהדרת הזו מספיקה לעשות בשמונת הפרקים הקצרים שעומדים לרשותה. "אתחול מחדש", העוקבת אחר צוות של סיטקום מיושן שמתאחד לטובת ריבוט טרי, בוראת שפע של דמויות שמקיפות את כל הפרויקט הזה, החל מהקאסט עצמו - בכיכובם של קיגן-מייקל קי ("קי ופיל", "שמיגדון"), ג'ודי גריר הנפלאה ("ילדותי", "מה נשים רוצות") וג'וני נוקסוויל ("ג'קאס") - דרך היוצרת שמשיבה את הסדרה לחיים (רייצ'ל בלום, "האקסית המטורפת") והיוצר של הסדרה המקורית (פול רייזר, שבעצמו עשה לא מזמן ריבוט ל"משתגעים מאהבה") - וכלה בחדר התסריטאים שהם מקימים שחציו קשיש ולבן וחציו צעיר ומגוון.
"אתחול מחדש" מיטיבה לשרטט את הדמויות האלה והקשרים ביניהם. המשפחה הטלוויזיונית הבלתי מתפקדת מתגלה כמשפחה חלופית בלתי מתפקדת גם בחיים האמיתיים, עם עיסוק ביחסי הורים וילדים, פערי דורות, ילד פלא לשעבר שעדיין נותר בתמימותו וכן הלאה. ההפתעה הנעימה היא שבמקום להיות עוד חוליה בשרשרת של סדרות ציניות על המתרחש מאחורי הקלעים של הוליווד, "אתחול מחדש" מביטה בגלעין יסודי יותר בטרנד של החזרה לעבר. לא הצורך האנוכי והעסקי אלא הטהור יותר, העורג. יש משהו נכון ופיקחי בכך שסדרה המתארת את שובו של סיטקום מנחם להתרפק עליו, מתבררת בעצמה ככזו.
41. אטלנטה
שם מקורי: Atlanta
גוף שידור: FX (בישראל ביס)
במצעד 2018: מקום 3
אחרי הפוגה של ארבע שנים, חזרה השנה "אטלנטה" עם שתי עונות אחרונות, שצולמו שתיהן עוד לפני ששודרו. העונה השלישית לקחה את הדמויות שבמרכזה אל אירופה וניצלה את ההזדמנות כדי להקצין את מוזרויותיה, לאתגר את צופיה ולזנוח בקביעות את גיבוריה לטובת סיפורי אנתולוגיה שרובם המכריע לא היה מעניין ואף מעיק. גם כאשר נשארה עם ארן, ונסה, אל ודריוס, היא בגדה בהם ובנו, מה שהגיע לשפל עם הפרק שהוא אולי הגרוע בסדרה, זה שחותם את העונה השלישית ומתחקה אחר קורותיה האידיוטיים של ונסה בפריז. לעומת זאת, העונה הרביעית החזירה את הגיבורים לאטלנטה ואת עצמה לתלם, ממשיכה בכך את התנופה היצירתית, החכמה, המרגשת לא פעם, של עונתה השנייה, זו שהביאה אותה אל המקומות הגבוהים בדירוג שלנו בשעתו.
השקלול הזה בין הבלתי נסבל לנפלא הוא זה שמציב את "אטלנטה" על סף 40 הגדולות של השנה. שורת הפרקים האחרונים סגרה את הסיפורים של גיבוריה בצורה יפה (ארן ו-ואן), מעניינת (אלפרד) או שוב שנויה במחלוקת (דריוס). גם ברגעיה הקשים תמיד היה מרתק לפענח את המסרים שמאחוריה (מה שעשה מתן שרון האמיץ בטיים אאוט, עם טקסטים שלא פעם מעניינים יותר מאשר הצפייה בפרק עצמו), וגם בינות לרגעים המעצבנים תמיד הייתה השראה מדהימה. כולל בעונה הבעייתית, עם מעשיות מבריקות על הנער השחור שאומץ על ידי שתי נשים לבנות גזעניות, הצעיר ממוצא מעורב שהיה צריך להוכיח שהוא שחור כדי לקבל מלגה לקולג', ובעיקר - הסיפור על הגבר השחור שלרגע קט בשנות התשעים הפך לנשיא דיסני וניסה ליצור מהפכה. לא מן הנמנע שההזדמנות הבאה שבה נקבל יצירה כה מיוחדת, נועזת ומקורית תהיה בפעם הבאה שגלובר יחזור לטלוויזיה.