"חיי השקר של המבוגרים" היא עיבוד שלישי לספרי אלנה פרנטה בשנים האחרונות, אחרי הסדרה "החברה הגאונה" של HBO על פי הרומנים הנפוליטניים, והסרט "הבת האפלה" בבימויה של מגי ג'ילנהול. מבין השלושה, המיני-סדרה החדשה של נטפליקס היא הגרועה ביותר. תחת ניצוחו של הבמאי אדוארדו דה אנג'ליס ("חטא התקווה"), "חיי השקר" מאבדת בדרך אל המסך את רוב כוחו של חומר המקור. העלילה מתארת את סיפור התבגרותה של ג'ובאנה, נערה שמתחילה את הסיפור כשהיא בת 14. כאשר היא שומעת במקרה שאביה משווה בין המראה שלה לבין זה של אחותו המושמצת ויטוריה, ששמה הוא כקללה בביתם, היא מבקשת להכיר את הדודה כדי להבין לאן מועדות פניה.
המקור הוא סיפור התבגרות אולטימטיבי. הדודה ויטוריה היא כמו הגלולה האדומה ב"מטריקס", זו שנטילתה מסירה את כיסוי העיניים שומר התום מעל הגיבורה. היא חושפת את ג'ובאנה אל, ובכן, חיי השקר של המבוגרים. מראה לה את המקורות הדלים וחסרי ההשכלה שמהם הגיעה משפחתה שכיום היא במעמד הביניים-גבוה, ומביאה אותה להתפכח ולראות נכוחה את מה שמתרחש באמת בביתה. דמותה של ויטוריה מתוארת כמכוערת אבל הכיעור אינו רק פיזי, אלא כזה שמתבטא בה לנוכח אופיה המר, קשיות עורפה והמשטמות שהיא נושאת בקרבה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הליהוק לוויטוריה מושלם. זה תפקיד שכמו נכתב לכתחילה עבור ולריה גולינו - זה של האיטלקיה הפראית וחמת המזג (ממש לאחרונה היא עשתה משהו דומה ב"תוכנית הבוקר", לצד סטיב קארל). גם ג'ורדנה מרנגו, שזו עבודת המשחק הראשונה שלה, מוצלחת בתפקיד ג'ובנה, אף שהיא נראית מבוגרת בהרבה מדמותה - לא מעט בשל תספורת המאלט שנועדה לכער אותה קצת, אך ללא הצלחה.
אולם מעבר לכך אין הרבה מעלות לעיבוד של "חיי השקר של המבוגרים". במובנים רבים נראה שהסדרה לא באמת מבינה את הרומן שעליו היא מבוססת, וזה ניכר כבר מהרגע הראשון. אחד הדברים הכי זכורים מהמקור הוא משפט הפתיחה המהמם שלו: "שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד". בעיבוד נדרשות שלוש דקות ועשרים שניות תמימות לפני שהמשפט הזה מגיע. חשוב יותר לסדרה לפתוח עם סיקוונס תלוש, אלגורי, כזה שגם אחרי ששת הפרקים אין לו באמת משמעות עלילתית, ובו ג'ובאנה צוללת בבגדיה וכפכפיה כדי לאתר על קרקעית הים את הצמיד שלה. הפריט אמנם חשוב בהחלט לעלילה ובעיקר למוטיבים, ואף על פי כן הפתיחה בו מעידה על שיקול דעת לקוי להפליא. גם אחריה המשפט עוד לא מגיע. קודם המצלמה מתמקדת בקבוצת צעירים שרוקדת ברייקדנס על גשר שבור בנאפולי של שנות התשעים, לפני שהיא עוברת אל ג'ובנה שצופה בהם ממרפסת ביתה. רק אז נאמרות המילים, וגם אז זה כמובן נעשה באמצעות קריינות של הגיבורה, בדומה ל"החברה הגאונה", מפלטם הנוח של מעבדי ספרים למסך. מעט אחרי כן האירוע עצמו מוצג בפנינו, כדי שנבין כדי הצורך כי הפרשנות של ג'ובנה לא תאמה את הנאמר אחד לאחד, במקום לנסות להמחיש לנו את זה בצורה קולנועית.
זה שעטנז כפוי ולקוי שנוכח לאורך כל המיני-סדרה. כמו כדי להזכיר לנו שלא מדובר בסתם עיבוד ספרותי אלא ביצירה רב-חושית העומדת בפני עצמה, "חיי השקר של המבוגרים" מנסה בכל מאודה להפגין סינמטיות שמתפקעת מסמלים ותמות. אך בפועל אלה רק מכרסמים ברעיונות המקוריים רבי העוצמה, וגורמים לעיבוד לכרוע תחת היומרות של עצמו.
לדוגמה, הגשר השבור - ללא ספק לוקיישן מרהיב שמצטלם נהדר - הופך גם לזירת ריקוד של ג'ובאנה עצמה, שמבריזה מבית הספר כדי לעשות זאת. אין קשר בין ברייקדנס לשאר התכונות של הנערה חובבת הספר הזו, אין גם אזכור נוסף לכך שהיא מעוניינת לעשות את זה, או גם אמתלה לכך שהיא עושה את זה דווקא מול ביתה, במקום שבו הוריה יכולים לראות אותה. זה פשוט רגע תלוש וטיפשי שהתכלית שלו לא משרתת דבר מלבד ויזואליה אסתטית ומרד בוטה מדי. דוגמה נוספת, מעיקה בהרבה: מעברים רבים בסדרה מוצגים בהילוך אחורי. גלים נמשכים לאחור, שלכת (מזויפת במפגיע, למרות שסביר להניח שלא בכוונה) עושה את דרכה למעלה, עשן סיגריה חוזר אל הפה וכהנה וכהנה.
המפגן המזוקק ביותר של הגישה הפלצנית בסדרה מגיע בשלב מוקדם בפרק החמישי, שבו כל הדמויות מגיעות למין יריד קומוניסטי הנועד להביא למין קרשנדו מאולץ כמה מקווי עלילה, כאלה שבמקור הם נפרדים. בשלב מסוים ג'ובנה ואחת מחברותיה תופסות כל אחת את זרועה של אישה מבוגרת שמתחילה להמהם את שיר העם הסובייטי "קטיושה" בראשה של תהלוכה, והאחרים מהמהמים איתה. מי היא? למה הן עושות את זה? אין שום הסבר, זה פשוט קורה. הרגע הזה פותח שוט ארוך שבמהלכו המצלמה חולפת על כל הדמויות המרכזיות של הסדרה באזורים שונים ביריד (וגם על חבורה גדולה של אלמונים מתקוטטים בלי שלאף אחד יהיה אכפת), מגיעה לבסוף אל הבמה, עליה עומדת להקה קומוניסטית שמבצעת את השיר במלואו מול הקהל המשולהב שאוחז בדגלים אדומים. ארבע דקות תמימות אורך השוט הכאילו-אמנותי הזה, שוט מצחיק מרוב שהוא מתפקע מחשיבות עצמית, נטול אירועים או מילים מלבד מילות השיר.
בחירת השיר הזו, אף שהוא אחד הפחות גרועים בסדרה, מעידה על משהו שעבורי הוא מקור הסבל הגדול ביותר בה. הפסקול של "חיי השקר של המבוגרים" הוא אחד המחרידים שנאלצתי לשאת בחיי. המוזיקה המקורית שהלחין אנצו אוויטבילה נשמעת כמו משהו שנער מתבגר בלי שום חוש מוזיקלי יצר על סינתיסייזר ישן שמצא זרוק בצד הרחוב. היא מורכבת בעיקר מהדהודים ולופים דיס-הרמוניים ומדי פעם סמפול של בחורה - אולי הגיבורה? לא ברור - עם המשפט ההו-כה-עמוק שנשלף מיומן של מתבגרת: "כשאתה קטן הכל נראה גדול, כשאתה גדול הכל נראה קטן. כל אחד לעצמו".
בבחירת השירים מעבר לכך המצב רק טיפה פחות גרוע. רובה המכריע של המוזיקה המשובצת לאורך ששת הפרקים היא כזו שכמו לוקטה כדי לבחון את סבלנות הצופים. אפשר שמדובר בקלאסיקות איטלקיות שלא יהיו מובנות לאוזניים נוכריות, אך זה נשמע יותר כבחירה שנועדה לאתגר ולהתיש בכוונה. שירים קשים לשמיעה מרוב שהם שמאלציים או לאונג'יים או לא עומדים בשום מבחן זמן, ואף על פי כן מושמעים תכופות ברקע, לפעמים מתחילתם ועד סופם.
אם מתעקשים אפשר לתרץ מדוע הבמאי בחר בפסקול כל כך דיס-הרמוני, כל כך בלתי ניתן לשמיעה, כדי ללוות תקופת מעבר דרמטית ורצופת מהמורות כמו זו שעוברת ג'ובנה. אפשר גם להבין את רעיון ההילוכים לאחור, שעשויים לשקף את הרצון של הדמויות להחזיר את הזמן החולף. אבל לא רק שכל השטיקים האלה לא באמת משכנעים, אלא משיגים את האפקט ההפוך - פוגמים בתנופה של הסיפור ומפֵרים בקביעות את האשליה.
למעשה, כל זה נראה כמו ניסיון לכסות על הכישלון של דה אנג'ליס להפיח בסיפור חיים ממשיים ועקביים. השלד של המקור אמנם מצליח בכל זאת לזרוח מתחת - ולכן הדמויות מאופיינות היטב ורעיון ההתבגרות מובא בשלמותו בצורה חכמה. אבל בסיכומו של דבר, הבחירות העקומות פשוט מעקמות איתן כל דבר אחר, והמלודרמות שפרנטה יודעת לטוות בצורה כה מורכבת, מכשפת ונישאה, טובעות בהחלטות צורניות מטופשות. מי יודע, אולי גם זו בחירה מודעת של הבמאי: כמעט הכל ב"חיי השקר" נראה מומחז, מלאכותי ושקרי בפני עצמו.