בפרק השני של הסדרה "וונסדיי", שעלתה לא מזמן בנטפליקס, מצטטת הגיבורה את אדגר אלן פו: "אל תאמין לשום דבר שאתה שומע ולחצי ממה שאתה רואה". וונסדיי לומדת ב"אקדמיית נוורמור", שקיבלה את שמה מהפואמה "העורב" של פו, בוגר מפורסם כביכול של בית הספר הבדיוני. וונסדיי מייחסת את הפרנויה הקיומית בכתיבה של פו לתקופת לימודיו באותו מוסד בדיוק: "מה הפלא שהוא הפך למטורף ומסומם". זו רחוקה מלהיות המחווה האחרונה של הסדרה לסופר והמשורר המשפיע, שהפך כמעט לשם נרדף לאימה גותית ומורבידית.
מסתבר שגם 174 שנים אחרי מותו בגיל 40 בלבד, יצירתו של פו עדיין רלוונטית, או ספציפית דמותו ההיסטורית כאדם מבריק אך גם רדוף ומוכה גורל. יצירה נוספת שחוזרת לדמותו הגיעה לנטפליקס היום (שישי), פחות מחודשיים אחרי "וונסדיי" - הסרט "עיניה התכולות", מותחן בלשי שבו אדגר אלן פו הצעיר, בכבודו ובעצמו, מסייע בפתרון תעלומת רצח. אירועי הסרט מתרחשים כביכול הרבה לפני שפו כתב את השירים המזוהים איתו או את הסיפור "הרציחות ברחוב מורג", שהפך ברבות השנים לטקסט מכונן וחלוצי של הספרות הבלשית המודרנית.
הנרצח, במקרה זה, הוא צוער באקדמיה הצבאית ווסט פוינט במדינת ניו יורק של ראשית המאה ה-19. בתחילה חושבים מפקדיו וחבריו כי מדובר בהתאבדות, אך לאחר שגופתו מחוללת ולבו נגנב, מגייסת האקדמיה את שירותיו של אוגוסט לאנדור (כריסטיאן בייל), בלש משטרה שמביא עימו למשימה מוניטין מפואר ונפש מצולקת בעקבות טרגדיה משפחתית טרייה. הפשע הפיוטי של גניבת לב בשלמותו מובילה אותו לאדגר אלן פו הצעיר (הארי מלינג), צוער באותה אקדמיה שרחוק מלהיות מלך השכבה. הבלש והצוער מתיידדים ונפתחים זה בפני זה, כשבמקביל אדגר מתאהב בצעירה חולנית (לוסי בוינטון) שלא נרתעת מהאובססיה שלו לשירה, אהבה ומוות.
פו אמנם התגייס לצבא בצעירותו ולמד באותה אקדמיה, אבל ממש לא מדובר בסרט ביוגרפי - אלא בעיבוד לרומן בדיוני ברובו המוחלט, שפרסם לפני כ-20 שנה לואיס באיארד. הספר והסרט לא מתיימרים לספר את הסיפור האמיתי, אלא להצדיע ליצירה של פו בכך שהם מכניסים אותו עצמו אל תוך הז'אנר הספרותי שיצר - סיפורי הבלש והמסתורין שלו הפכו למעין תבנית ששימשה בהמשך כותבים כמו ארתור קונאן דויל ואגתה כריסטי (שבעצמה זכתה למחווה דומה השנה בסרט "תראו אותם רצים"). הבלש של פו, אוגוסט דופן, לא היה שוטר או חוקר פרטי אלא אדם מן השורה, גם אם חכם במיוחד וכזה שמקפיד להבחין גם בפרטים הכי קטנים. הוא יוצא לחקור מקרי רצח מסתוריים מתוך סקרנות, עניין אינטלקטואלי ותשוקה לגלות את האמת.
אמנם לבלש של "עיניה התכולות" קוראים אוגוסטוס, אבל דווקא פו עצמו הוא זה שמסתבך בחקירת הרצח, לא מתוקף עבודתו, אלא פשוט מפני שמעניין אותו לגלות את האמת. בהמשך הוא מסומן בעצמו כחשוד אפשרי, בגלל היחסים הרעועים שלו עם הנרצח ועם חבריו לספסל הלימודים בכלל - אבל רוב הזמן התעלומה מעניינת אותו כמו כתב חידה או פאזל מסובך. עם זאת, הסרט לא מציג אותו כאדם קר וציני, אלא כצעיר אקספרסיבי, רגשי מאוד, שלהוט למצוא את מקומו בעולם. יכולות האבחנה שלו לא פחותות מאלו של בלשים ספרותיים וקולנועיים אחרים, אבל המעורבות הרגשית שלו בחקירה מסכנת לא רק את מציאת הפתרון אלא גם אותו עצמו.
הכותב החשוב לעתיד זוכה כאן, אם כן, לתיאור מחמיא בסך הכול, שנכתב עם המון כבוד והערכה לדמותו, ומבלי להציג אותו כגיבור מושלם ונטול פגמים. התוצאה היא דמות כיפית לצפייה, שבאופן מפתיע גם מוסיפה הומור וקלילות לאווירה החורפית והמקאברית של הסרט. הוא מגולם על ידי הארי מלינג, שהופיע בסרטי "הארי פוטר" בתפקיד בן הדוד המפונק דאדלי, והפציע גם בהופעת אורח מדהימה ב"בלדה על באסטר סקראגס" של האחים כהן לפני כמה שנים. הסרט הזה כנראה לא יהפוך אותו לשם מוכר בכל בית, אבל ההופעה שלו מוצלחת מספיק כדי לסמן אותו כשחקן עם עתיד מבטיח.
בתפקיד הבלש תמצאו את כריסטיאן בייל בהופעה לא רעה, אבל רחוקה מלהיות אחת המרשימות בקריירה שלו - בעיקר כי הדמות שקיבל לא כתובה מספיק טוב כדי לעורר עניין אמיתי. רוב הזמן הוא שם כדי לעזור להזניק הופעות יותר מלאות חיים של שחקנים אחרים, כמו מלינג, טימותי ספול או ג'יליאן אנדרסון, בהופעה מטורללת לגמרי של אשת חברה ראוותנית וחסרת טאקט. בייל לא לבד - יש עוד המון שחקנים בקאסט שמתבזבזים על דמויות יבשות, דומות מדי או סתם משעממות. כל היודע דבר על מקום הימצאה של הכריזמה של טובי ג'ונס מוזמן לפנות למערכת האתר.
הסרט עובד הרבה יותר טוב כשהוא משלב בין האווירה הקרה והמאיימת שפו כל כך מזוהה איתה לבין רגעים יותר אנושיים, עדינים או ממש קומיים. הוא מלא בדמויות של קצינים מלאי חשיבות עצמית עם מבטאים תקופתיים פומפוזיים ובאנשי אצולה שמנסים לחטט לאחרים בחיים בצורה מנומסת, כך שמספיק לשבור פה ושם את הרצינות כדי לאפשר לצופים להנות מהתעלומה גם כשההתרחשויות אפלות ומטרידות למדי.
האיזון הזה נשבר בשליש האחרון ודברים מתחילים לגלוש מנגיעות של קומדיה מכוונת לקומדיה מסוג "מה לעזאזל קורה כאן" על גבול הקאמפ, בעיקר כי פתרון התעלומה הוא בו זמנית מטופש לגמרי ומתואר ברצינות תהומית. התחושה היא שהבמאי רצה ליצור משהו דומה ל"יוקרה", עם הרבה טוויסטים דרמטיים, קצת מיסטיקה והיסטוריה אלטרנטיבית מקורקעת למציאות - אבל בשביל כזה סרט צריך גם תסריט ממש טוב, לא רק את כריסטיאן בייל בלבוש תקופתי.