ב-1984, בערוב ימיה, פרסמה הסופרת הצרפתיה מרגריט דיראס את ספרה "המאהב", ספר שהתבסס ברובו על חייה. במרכזו מסופר סיפור היכרותם של הגיבורה בת ה-15 וחצי ושל מאהבה הסיני, המבוגר ממנה ב-12 שנים, והרומן האסור הנרקם ביניהם. אך יותר מהרומן הזה, ודרכו, היא מתארת את בגרותה בצל משפחתה המרוסקת, המתגוררת בדלות בהודו-סין הצרפתית, כיום וייטנאם - שאפשר להעריך שהשפיעה יותר מכל על המשך חייה הבוגרים, הכואבים לא פחות.
היא מתארת את המאהב שלה כגבר כנוע, אותו היא משפילה מול בני משפחתה, שמצד אחד אוסרים על הרומן הזה ומענישים אותה עליו, ומצד שני נהנים מההטבות החומריות שהמאהב העשיר מרעיף עליהם. נדמה שיחסה המנוכר של הנערה למאהב שלה הוא פשוט שיחזור של היחסים ההרסניים בינה לבין אמה ושני אחיה.
האהבה האסורה שבספר אמנם עשויה לשמש כר פורה לסיפורים ארוטיים וגרפיים - שאותו לא היסס הסרט שנעשה על פיו לאמץ. למעשה, הסרט הצרפתי, שיצא ב-1992 בשפה האנגלית, עורר סערה גדולה בשל סצנות המין הנועזות שכלל. סצנות ארוכות שבהן צפיתי מעט במבוכה, ותהיתי אם הן אכן נחוצות.
לכן, בין היתר, הלכתי בתערובת של סקרנות ומעט חששות לבלט המבוסס על הספר, אותו יצר הכוריאוגרף הגרמני מרקו גקה ללהקת רקדני בלט הנובר בגרמניה - מופע שיעלה בישראל בחודש מרץ. תהיתי גם איך היוצר פירש את הספר, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתרגום לשפת המחול, שנעדרת מילים כמעט לגמרי.
זהו עיבוד בימתי מרשים לסיפור המלא בכאב, שמותיר הרבה מקום למחשבות. "אם אתה הולך לתיאטרון ורואה עבודה כמו זאת, אתה צריך להיות פתוח למשהו כאוטי", אמר לנו גקה במפגש של עיתונאים מישראל בהנובר. "כמובן שהתבססתי על הספר, אבל מה שמעניין בדיראס, הוא שהיא אומרת משהו במשפט, ויחד עם זאת לא אומרת שום דבר. יש הרבה חלל ריק לפרשנות, שאני מוצא בו דמיון לריקוד: אתה לא יכול להסביר דברים אחד לאחד".
גקה, בן 50, הוא בעצמו דמות מעניינת, בעל נימה מלנכולית לצד חוש הומור. כשדיבר איתנו, המשקפיים הכהים שלו נפלו שוב ושוב על עיניו. הוא התפרסם, בין השאר, בזכות עבודותיו לבלט סקפינו ולתיאטרון נדרלנדס דאנס, ויצירותיו מועלות שוב ושוב על ידי מיטב להקות המחול ברחבי העולם, בהן גם להקת קמע מבאר שבע.
הכאוטיות אותה הזכיר אכן באה לידי ביטוי בריקוד ביצירותיו, כל שכן ב"מאהב". התזזיתיות בתנועות של הרקדנים, והמורכבות שלהן, מרשימות בו בזמן שהן יוצרות תחושת חוסר נוחות מסוימת - דבר שרעיונית מתחבר מאוד לעלילה האפלולית והחידתית של הספר. "יש אנשים - גם אמא שלי - שלא מבינים ממש מה אני עושה, וכמה עבודה זה לחשוב על כל תנועה", אומר גקה. "זה לא סתם חלום שפשוט קורה. על כל מחווה בריקוד, על כל רגע, צריך לחשוב היטב ולתכנן".
היבט בולט נוסף במופע הוא המינימליזם שבו: פה ושם מקבל הצופה תזכורת לתיאורים שבספר, כמו הכובע הגברי והנעליים המוזהבות יוצאי הדופן עימם מסתובבת הנערה, או המוזיקה הווייטנאמית כזכר לחבל ארץ בה יש רק עונה חמה אחת, חדגונית. בהזדמנות "פרועה" אחת, המכונית השחורה והמהודרת של המאהב חוצה את ירכתי הבמה באיטיות בזמן שהרקדנים ממשיכים בשלהם במרכזה. אך פרט להבלחות קצרות, רוב הזמן הרקדנים לבושים בפשטות, ואין תפאורה של ממש. "אתה צריך להיות מאוד החלטי עם עצמך" - מסביר הכוריאוגרף את החלטותיו הבימתיות - "לחשוב כל הזמן מה אני יכול להראות ומה אני יכול לקחת, ומה יהיה קיטש".
הקימוץ בפרטים על הבמה, אפילו בתאורה האפלולית, הולכים יד ביד עם כתיבתה הקצרנית של דיראס, בה לכל משפט יש משמעות, וכל מה שלא נאמר רק מדגיש את הבדידות והקיום העצוב. כמו בספר, כשהגיבורה מספרת על תשוקה, כך גם על הבמה כשהרקדנים נעים זה כנגד זה בחושניות - הן הקורא והן הצופה לא באמת מצליחים להישאב למערבולת ארוטית כלשהי, ובמקום זאת הם חשים יותר כמיהה למעט רוך ולהרמוניה עבור הדמויות.
בספר, שנים לאחר שהרומן בין הנערה למאהב מסתיים, מקבלת הראשונה, הלא היא כבר אישה מבוגרת, שיחת טלפון ממנו. הוא אומר לה שהוא עדיין אוהב אותה, "שהוא לעולם לא יוכל להפסיק לאהוב אותה, שהוא יאהב אותה עד יום מותו". כיוון שלכל אורך הספר המשפטים בו כאילו ניתזים בשטף צונן, הופעתו של המשפט הרגשני הזה ללא הכנה מוקדמת בסוף רק הזכירה לי את ההחמצה והתהום הגדולה שהזמן לא הצליח לרפא.
גם במופע החליטו לסיים עם אותו משפט, ועצם העובדה שהבלט ממעט להשתמש בטקסט, אולי העניקה לו את כוחו גם הפעם - והוא מביא עמו את אותה צמרמורת. "מה שנוגע ללב בסוף, הוא שכמו מה שכולנו מכירים - הזמן עובר", מפרש גקה. "וזה נוגע ללב, שהגיבורה אומרת לנו בדרך מסוימת שהאהבה יכולה להימשך לנצח - אבל אני בספק אם זה נכון, מניסיוני האישי...".
הכותבת שהתה בהנובר בהזמנת הפקת המופע