המכורים לפוליטיקה - שזה בעצם רוב העם היושב בציון - קיבלו סרט חדש לריב עליו. "דוד מלך ישראל השנייה" סרטם של רובי אלמליח (הבמאי שאחראי לסדרה המופלאה "ליגה ג'") והעיתונאי/מוזיקאי אמיר בן דויד (מיוצרי "מגש הכסף" ולאחרונה "וזכרוני הראשון" על שלמה ארצי) שעלה אמש בהוט8, הציף מחדש את דמותו של אחד מבכירי הליכוד בדור הקודם, דוד לוי. מכל הסיבות הברורות מאליהם, הסיפור שהוא מגולל מתכתב היטב עם הכוכבים הנוכחיים של הפוליטיקה הישראלית.
הסרט הוא מין ביוגרפיה פוליטית של לוי - מעלייתו ארצה, נעוריו וההצטרפות לליכוד, דרך הפיכתו לאחד מאנשי המפתח של המפלגה תחת הנהגתו של מנחם בגין, מאבקי הכוח בתוכה מול שמיר ואחר כך נתניהו, העזיבה והקמת מפלגת גשר ועד לפרישה מהחיים הפוליטיים. לוי אף מתראיין מעט, ומפרשן בעצמו חלק מן התחנות האלה.
אלמליח ובן דויד משתמשים בסיפור הזה כמקרה מבחן לשסע בין מזרחים ואשכנזים בפרט, ובאופן ספציפי בפוליטיקה. הם פורטים את שלל המכשולים ותקרות הזכוכית שלוי נתקל בהן: ההזנחה של הממסד וההתנשאות מצד מנהלי עבודה מהקיבוצים כלפי העולים החדשים בבית שאן; היחס המזלזל והגזעני שנתקל בו גם בתוך מפלגתו, הליכוד, כמו גם היעדר סולידריות מצד פוליטיקאים מזרחים אחרים; והעוול שנגרם לתדמית הציבורית שלו, בין היתר באמצעות בדיחות קרש פופולריות איומות וחיקויים גסים. ההצטברות של כמה מהדברים האלה וגם אחרים - נטען למעשה בין השורות - מנעו מלוי להפוך למנהיג הליכוד (ואולי גם ראש הממשלה) המזרחי הראשון.
אפשר לחשוב על הסרט הזה כחלק מגל של יצירות שעוסקות בדרך זו אחרת בקשר בין הימין והציבור המזרחי בישראל, כמו למשל הספרים "שונאים סיפור אהבה" של הלל כהן ו"ישראל השנייה" של אבישי בן חיים, הדוקו "הליכודניקים" של עמרי אסנהיים והסדרות התיעודיות של רון כחלילי. החידוש של "דוד מלך ישראל השנייה" הוא בהעמדת ביוגרפיה פוליטית של דמות מרכזית במארג הזה, וכנראה הבכירה והמשמעותית שבהן. זאת, תוך בחינה שלה דרך המשקפיים האלה, כמקרה מבחן של פוליטיקה מזרחית ושל הכוחות שמגבילים אותה. המבט אוהד, אך לא בלתי-ביקורתי, למשל בכל הנוגע לברית שכרך לוי עם ההתנחלויות, אחרי שקודם נאבק בהן.
הצפייה בסרט סוחפת, ולא רק בגלל האמת המכוערת שהוא מציג במרכזו באופן אפקטיבי ומשכנע. בזכות עריכה מוצלחת, קצב מהיר, שימוש מרהיב בחומרי ארכיון ועיתונות ותסריט יעיל הוא קולח ויפה הרבה יותר מהדוקו הממוצע. הכול מלווה גם במוזיקה מקורית מהפנטת שעליה אמון עמית חי כהן, ובולטת בה במיוחד החצוצרה של טל אברהם. בזכותה, הדוקו הפוליטי נדמה כמעט כמערבון.
כך, אחת ההחלטות החכמות של היוצרים היא להביא את קולם - המוכר והמזוהה - של המרואיינים שאינם לוי, רובם אנשי ליכוד בעבר ובהווה, ללא פניהם, כמין הסכת ארוך. כך הם לעולם לא גוזלים את הפוקוס מהסיפור שבמרכז. הדוברים האלה, חלקם מתומכיו של לוי וחלקם ממחנות יריבים, פוליטיקאים כמו אהוד אולמרט, מאיר שטרית ורוני מילוא או שותפים לדרך כמו יעקב ברדוגו, מצטיינים בכנות ובישירות לא מובנת מאליה.
ויחד עם זאת חייבים לומר ש"דוד מלך ישראל השנייה" מחדש מעט מאוד, גם במסגרת התמה הכללית שלו על גזענות כלפי מזרחים בפוליטיקה ובכלל, ובעיקר בכל שנוגע לאיש שבמרכז הסיפור: בין כל התככים, מאבקי השלטון ואותה התעליינות ששבה וחוזרת כל הזמן, זו דווקא דמותו של לוי שהולכת לאיבוד. לא בטוח שאנחנו מכירים אותו הרבה יותר אחרי הצפייה.
לוי מתראיין אמנם בסרט, אבל לא ממש פותח את ליבו, לא עורך שום חשבון נפש מכל סוג שהוא על החלטותיו או מעשיו, וגם לא מפרט יותר מדי על אחורי הקלעים של האירועים המרכזיים שלהם היה שותף או על הקולגות (להוציא את יריבו דאז בנימין נתניהו, שבפרשת "הקלטת הלוהטת" התלונן על "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים", מה שלוי מתאר כחצייה של קו אדום בפוליטיקה). חייו האישיים ומשפחתו של לוי נעדרים מהסרט כמעט לגמרי. אפשר להבין את זה אם הביוגרפיה הפוליטית הייתה מפורטת יותר, אבל זה לא המקרה. אחד המרואיינים בסרט מתאר את אי-היבחרו של לוי כהחמצה גדולה של הציבור הישראלי, אבל הסרט מתקשה לפרט מה לוי, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, עשה בעצם בשנותיו הרבות כשליח ציבור. העשייה ארוכת השנים של האיש, במשרד השיכון למשל או כמדינאי בכיר, מכונסת לתוך דקות בודדות, מתוארת בזריזות, ולמעשה מגומדת בהיקף הדיון למול ניסיונותיו להגיע להנהגת המפלגה ובעיקר מול היחס מעמיתיו.
במקום זאת, "דוד מלך ישראל השנייה" מתמקד בפער הנורא שבין הדמות לבין הדימוי: איש משכיל ומצליח שהוגחך לכדי קריקטורה של מרוקאי עם מבטא כבד שאוכל מופלטה, והולעג פשוט מפני שלא נולד במקום הנכון. זה סיפור עצוב, כואב, ולמרבה הצער רלוונטי היום הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, וספק אם הלקח ממנו נלמד.