בסרט "משולש העצבות" של רובן אוסטלונד, מסבירה מנהלת ספינת תענוגות כי קרוז טוב נמדד ביום הראשון שלו והיום האחרון שלו. זה נכון באופן טבעי גם להופעות. התחלת ההופעה קובעת לרוב את הטון של כל הערב, בעוד הצלילים שיחתמו את הערב יהיו אלה איתם הצופים ילכו הביתה. ההופעה של יהודה פוליקר אמש בהיכל התרבות אמנם הסתיימה עם מחיאות כפיים סוערות, אבל התחילה בטון אחר לגמרי.
המופע התחיל בצורה לא אופטימלית, בלשון המעטה. עם עשרות אלפי ישראלים טובים שהגיעו להפגין ממש מחוץ לכתלי ההיכל, וניידות משטרה שחסמו את דרכי הגישה לאזור כבר בשעות אחר הצהריים - צופים רבים פנו לרשתות החברתיות בניסיון להחליף את הכרטיסים לתאריך אחר, או לנסות לקבל את כספם בחזרה - אך לשווא.
פוליקר מצא את עצמו תקוע בין הקהל שלו, שנפגע מעצם קיום ההפגנה - לבין ערכי המחאה, איתם הוא מזדהה בפומבי. איכשהו, ברגע האמת, הכל הסתדר והאולם היה מלא מפה לפה. הייתי בפריז וגם ברומא, אבל בערבים כאלה בהן תל אביב מאפשרת תרבות ברמה הכי גבוהה שיש לצד חגיגה דמוקרטית ברחובות - היא הופכת לכמה רגעים לעיר הכי יפה בעולם, וסיבה לגאווה ישראלית אמיתית.
האמת היא שפוליקר עצמו הוא גאווה מקומית שכזאת. בעבר נתבקשתי להמליץ לזוג תיירים מארה"ב על הופעת מוזיקה ישראלית, והבחירה בפוליקר הייתה קלה. לא צריך להבין עברית בשביל ליהנות מהופעה של פוליקר. ההופעות שלו תמיד יהיו ברמה הגבוהה ביותר מבחינת סאונד, תפאורה, תאורה וכמובן - המקצוענות של הלהקה על הבמה. יכול להיות שיהיה יום בו נגיד שהקול של פוליקר הוא לא מה שהיה פעם, אבל זה עדיין לא קרה. גם כיום, בגיל 72, כשהוא מבלה את רוב ההופעה בישיבה, הוא מפזר יותר כריזמה על הבמה מרוב אמני הארץ הצעירים.
המופע החדש של פוליקר, "סלוניקי - חיפה - תל אביב", הוא כנראה המושקע ביותר שהוא העלה אי פעם. לרגעים מסוימים היו על הבמה 18 מוזיקאים. זו לא להקה, זה צבא מוזיקלי. מעבר לוידאו-ארט מטורף, התקרה של היכל התרבות קושטה בנורות בוהקות, סטייל בתים אמריקאים בפרברים לקראת חג המולד. הסאונד היה מושלם, השירה של פוליקר הייתה מופלאה כרגיל (למרות שניכר שהוא סוחב איזו הצטננות קלה, דבר שרק הפך את הדיוק הקולי שלו למרשים יותר) והלהקה הייתה ברמה אחרת. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, זו הייתה הופעה די משעממת.
יעניין אתכם גם:
מביך להודות, אבל אין בישראל עיתונאים אמיצים כמו אופירה וברקו
"ארץ נהדרת גזענית, עשו לי לינץ'": אסנת מארק מגיבה בדמעות
הילה צור עמדה מול אחיה שאנס אותה. זה היה רגע בלתי נתפס
על הכרטיס היה כתוב "יהודה פוליקר שר ביוונית" וזה בדיוק מה שהיה במופע. הופעה ארוכה, מושקעת ומקצוענית לעילא - ביוונית. התחושה הייתה כאילו נכנסנו לטברנה בסלוניקי, שם מנגנת הלהקה הכי טובה ביוון - ועדיין, כנראה שלא היינו מבקשים להישאר שם שעתיים כדי לשמוע מוזיקה. העובדה היא שרבים בקהל לא הכירו את הרוב המוחלט של השירים, ומי שציפה לפחות לאיזה הדרן עם המיטב העברי של פוליקר (בשם המופע בכל זאת מוזכרים שמות של שתי ערים עבריות, לצד סלוניקי) התאכזב לגלות שלא יהיה כזה. לא "פנים אל מול פנים", לא "פחות אבל כואב", לא "חופשי זה לגמרי לבד". כמה מוזר לראות הופעה של פוליקר בלי השלאגרים האלה.
כן היו כמה רגעי שיא במופע, כמעט כולם בחציו השני, אחרי שאגדת הגיטרה חיים רומנו הצטרף כאורח, התיישב לצדו של פוליקר בלי לומר מילה ונתן בראש על הבוזוקי. אז גם הגיעו השירים המוכרים של יורגוס דאלארס, שעשו עלייה בזכות פוליקר והפכו אותו לאחד האמנים הבינלאומיים האהובים בישראל. "אלקו", "עיניים שלי" ובעיקר "שיר השיירה" של אריק איינשטיין הקפיצו את הקהל. בהמשך גם "פומה פומה" ו"כפיים" בגרסאות שכוללות עברית ויוונית הותירו את הקהל עם המון קצב ברגליים, ולא רק את מיטיבי הלכת וחובבי הפולקלור היווני.
מי שחשב ש"המופע היווני" של פוליקר יכלול רק שירים שמחים ומקפיצים שעושים חשק לשבור צלחות כנראה שלא היה מעולם בהופעה של פוליקר. כרגיל, הייתה אתנחתא מורבידית לשירי דיכאון על מלחמת העולם - אלא שמי שהתרגל ל"אפר ואבק" ו"כשתגדל" התפלא לשמוע את "שירים מסמירני", שמתאר את נפילת איזמיר במלחמת העולם הראשונה. בהמשך גם "סלוניקי שלי" על הגעגועים של יהודי יוון אחרי "הגעתו של הצורר" הזכירו שאף אחד לא שר יפה יותר את הצלקות של המלחמה ההיא מפוליקר.
לסיום הפתיע פוליקר עם מאש-אפ מקורי בין "ריקוד סירטאקי" של מיקיס תאודוראקיס (נעימת הסרט "זורבה היווני") לבין "יום שישי" של בנזין, הלהיט העברי היחיד של פוליקר שהצליח לעבור את הסלקציה ולחדור למופע היווני. בשלב הזה כבר כל הקהל עמד על הרגליים, רקד ומחא כפיים בשמחה - דבר שרק הדגיש את הפספוס בחלק הראשון של המופע. בשורה התחתונה מדובר בהופעה לחובבי מוזיקה יוונית ולמעריצים כבדים של פוליקר, שישמחו לראות אותו מתנסה בשירים מבית אבא. לקהל הרחב יותר של פוליקר, מומלץ לחכות למופעים "הרגילים" יותר. ואם אפשר לדאוג שהמופע לא יהיה במקביל להפגנת ענק של 100 אלף איש, עדיף.