אב ובנו עוסקים באותו התחום. זהו תחום התמחות מסוימת מאוד, נישתי ובעל דימוי יבשושי ורציני - אולי בגלל המסורת ארוכת השנים שמאחוריו. זה תחום שהציבור הרחב יודע עליו מעט מאוד, אבל אם צוללים פנימה מתגלה עולם ומלואו של תככים, קשרים ואינטריגות פנימיות, דרמטיות לגמרי עבור הקהילה הקטנה שעוסקת בו. אך הקשר בין האב והבן הוא לא קשר של שותפות גורל ותמיכה, להיפך - הם מתחרים האחד בשני. על הצלחתו של האב מעיבים כישורים חברתיים בעייתיים, בעוד הבן נאבק מספיק שנים על מקומו עד שהגיע למעמד רב חשיבות המערער אף על המעמד של אביו. עכשיו האב מקבל הודעה משנת חיים על תואר כבוד רב חשיבות ומעורר קנאה, מבלי לדעת שחלה טעות טכנית מצערת - הזוכה הוא לא הוא, אלא בנו.
כתובית קטנה בתחילת הסרט הצרפתי החדש "מאסטרו" מציינת כי נוצר בהשראת "הערת שוליים" של יוסף סידר. "בהשראת" זו הגדרה מדויקת, מפני שסרטו של הבמאי ברונו שיש הוא לא בדיוק רימייק אלא יותר עיבוד, פרשנות נוספת על הרעיון שתואר בפסקת הפתיחה. ב"הערת שוליים" היו אלה הפילולוגים אליעזר ואריאל שקולניק (שלמה בראבא וליאור אשכנזי), חוקרי תלמוד ירושלמי באוניברסיטה העברית, שביניהם עומדת זכייה מרגשת בפרס ישראל. ב"מאסטרו" מדובר בפרנסואה ודני דומאר (פייר ארדיטי ואיוון אטאל), שעשו להם שם בעולם המוזיקה הקלאסית כמנצחים בולטים. במקום פרס חשוב, ההישג הוא משרה מכובדת - המנצח הראשי של בית האופרה האיטלקי היוקרתי לה סקאלה. על הנייר זה לגמרי היה יכול לעבוד, אבל על הנייר גם אבקת אינסטנט בטעם פירה נוצרה, בסופו של דבר, בהשראת מחית תפוחי אדמה.
אפשר לטעון שהצרות של "מאסטרו" התחילו כבר בקישור בינו לבין סרט שהוא באמת יחיד במינו. לא רק שהוא זכה בשלל פרסים ועיטורים, הוקרן ברחבי העולם ונכנס לחמישייה של האוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה - סרטו של יוסף סידר הוא לא סרט שקל לחקות. היה לו כל מה שהופך סרט לחוויה זכורה: תסריט מבריק, טון שמזגזג בין טונים וז'אנרים, מבע קולנועי ייחודי, שוטים אייקוניים, דמויות בלתי נשכחות וגם סיום שעורר מחלוקת קלה בקרב מבקרים וצופים. "מאסטרו", לעומת זאת, הוא דרמה משפחתית עצלה, עם סיטואציות וסצינות שראיתם מאה פעם בעבר ואפס תעוזה.
במובן הזה הסרט מיישר קו עם הגיבור דני דומאר, שפעם אחר פעם ננזף על ידי הסובבים אותו בטענה שהוא פחדן. זה בעצם הקונפליקט המרכזי בסרט, אפילו יותר מיחסי האב ובנו: בשונה מאביו השאפתן, אמו ואשתו לשעבר התקתקניות ואפילו מהבן המתבגר שלו, דני נותן לדברים לקרות מסביבו ותמיד חושש לעשות את הצעד הנוסף הנחוץ כדי להשיג את מה שהוא באמת רוצה. הדמויות צריכות לומר את זה מפעם לפעם כי בלעדיהן לא הייתם שמים לב לזה - או פשוט חושבים את ההיפך, כי כל דמות מתנהגת בכל סצינה בצורה שהעלילה צריכה שהיא תתנהג.
כנראה שבשלב הכתיבה מישהו חשב רגע או שניים על הפסיכולוגיה של הדמויות והקשר ביניהן, רק שבמקום לכתוב את האיפיון הזה לתוך הסיפור הוא הושם בפיהן של הדמויות בין שיחות חולין על אריזת חולצות או תכנוני מסיבה. בהתחשב בכמה שרירותי כל משפט כזה מרגיש, אין הבדל בין האשמות דרמטית מדמות אחת לאחרת לבין "תעביר לי את הדלי לשמפניה". אפילו רגעי השיא שאמורים לשבור את השגרה הבורגנית הזאת לא מצליחים לעורר עניין או דרמה אמיתית - הם מרגישים כאילו סיימו אותם בסימן שאלה או עצרו אותם באמצע.
סביר להניח שגם בלי ההשוואה הלא מחמיאה לחומר המקור, הסרט הזה היה מרגיש דל וסתמי. אבל לרוע מזלו הוא חולק שנת הפצה עם עוד סרט על טיפוסים בעייתיים בעולם הניצוח הקלאסי - "טאר המנצחת". השוואה קלילה בין שני הסרטים חושפת עוד נקודת חולשה משמעותית של "מאסטרו", והיא חוסר היכולת שלו להגיד שום דבר מעניין או מהותי על העולם שבו הוא מתרחש. בעוד "טאר" מתענג על התנועות מלאות הדרמה והרושם שבפעולת הניצוח ומשחק בשלל דרכים עם הסביבה הסטרילית לכאורה של אולמות קונצרטים, "מאסטרו" מרגיש כאילו הוחלט להציב אותו בתחום המוזיקה הקלאסית בהטלת מטבע.
לא תלמדו כאן שום דבר שלא ידעתם על מוזיקה קלאסית או על פעולת הניצוח, כי כל העיסוק בנושא מסתכם במשפטים כלליים כמו "אני לא טוב ב-X כמו אבא שלי, לו יש ידי זהב". ה-X היה יכול להתייחס באותה המידה גם לציור דיוקנאות, עיצוב שיער, אילוף אריות או הדבקת בולים, וגם שכתוב שאר התסריט בהתאם לא היה לוקח יותר משעה וחצי.