זה לא סוד שמדינות כמו אבו דאבי ודובאי מסעירות את דמיונם של הישראלים. העושר הרב של מדינות האמירויות המשופעות בנפט מצטלם מעולה בפרסומות לטיסות ונופשים שערוריתיים, שלא לדבר על סרטים וסדרות. הוא מעורר רעיונות גדולים על קומבינות קלות ועסקאות עם שייח'ים מיליארדרים שלא יודעים מה לעשות עם כל הכסף שיש שלהם, ורק מחכים לאיזה מאעכר ישראלי שיעזור להם לחשוב על פתרונות השקעה. מהרגע שנחתם הסכם שלום ב-2020 ונפתחו יחסי מסחר גלויים בינינו לבין אותן מדינות, בקושי יכולנו לחכות שבדיקת הקורונה תצא שלילית לפני שנהרנו לשם לטעום מכל מה שיש להם להציע. מלונות פאר? אופנה עילית? אסלות מזהב? כן, בבקשה! כולנו הפכנו לסמנת'ה בסרט השני של "סקס והעיר הגדולה".
"השגרירות", הסדרה החדשה של רשת 13, סובבת סביב יצחק מימן (בגילומו של איציק כהן), שהתקמבן וזכה בתפקיד הנחשק של שגריר ישראל באבו דאבי. סביבו אנשי ונשות צוות שעובדים בשגרירות, כמו למשל צביקה היועץ המדיני התמים (יובל חקלאי, יוצר הסדרה), יעל נציגת המוסד הקשוחה (מאיה ורטהיימר), ויסמין (לידור אדרי) הדוברת שמנסה להיות קול השפיות ולרסן את כולם. יש לו אישה אינטליגנטית שמבינה לליבו (אסנת פישמן), ואח שרק מחפש את הקומבינה הבאה (עידו מוסרי). כולם, עד אחרון עובדי השגרירות, הם מאוד מאוד, ובכן, ישראלים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הסדרה בנויה סביב המתח שקיים כביכול בין שתי תרבויות שדומות בדברים מסוימים אבל שונות מאוד באחרים, היחסים הראשוניים והזהירים בין שתיהן, והפער בין הגינונים של אנשי אבו דאבי, החשיבות שהם מייחסים לכבוד והפאסון, לבין הגישה הישראלית של חפיפניקיות מוחלטת. זו גם למעשה קומדית מקום-עבודה, שפשוט מתרחשת במוסד מדיני חשוב ומכובד במקום בסתם משרד, אז יש פה אלמנט קומי טבעי. הציפייה היא שהאווירה מאחורי הקלעים של מוסד השגרירות תהיה של עניינים ברומו של עולם, והדמויות יקחו את עצמן ואת תפקידן בכובד ראש של טובי זיגלר מ"הבית הלבן". אך לא, מדובר בישראלים, ולכן כל ההרפתקאות שלהם קטנוניות ואפילו תקרית דיפלומטית היא ברמת "שגריר תוניס חנה לנו בחניה" ולא יותר. כך לפחות לפי שלושת הפרקים הראשונים.
הסדרה נשארת איפה שנוח לה, בעולם הישראלי. אנחנו לא רואים מספיק מהאופי האבו-דאבי כדי להעריך את הפער האירוני בינינו לבינם, ואנחנו צריכים את זה בשביל הקונטקסט התרבותי. זה מרגיש כאילו היוצרים סמכו על הסטיגמה הכי בסיסית ורדודה שיש לכולנו בראש כשאנחנו חושבים על מדינות המפרץ ולא התאמצו להביא משהו מעבר. אז תחרות "האנקה היפה ביותר" היא ביג דיל באמירויות, אוקיי, נשמע הגיוני, וזה בערך כל מה שלמדנו על התרבות הזאת, שלכמעט כולנו שצופים היא חדשה לגמרי. שייח'ים שסוגרים עסקאות מפוקפקות יש לנו גם כאן, ופרק שלם שעוסק בתחרות בין ראשי הערים בישראל בקרב על מי תזכה להיות עיר תאומה של אבו דאבי יכול היה למצוא את עצמו בסדרה על ראש עיריית ירוחם.
למעשה, פרק הערים התאומות הוא החלש ביותר בשלישיית הפרקים הראשונים. הוא גדוש במלא קלישאות ישראליות לעוסות (תל אביב זה פלצנות וצמחונות, ראשון לציון זה לק ג'ל והסופרלנד, ברמת גן אין כלום מלבד הספררי, בלה בלה בלה). מרוב שכל הבדיחות קורצות אל המכנה המשותף הישראלי הרחב כל הזמן, יוצא שבמקום שנרגיש שאנחנו שותפים לבדיחה זה סתם מרגיש כאילו צוחקים עלינו. וגרוע מזה - לפעמים זה ממש מאולץ. "למה יש לך פרצוף של בפלה לימון?" שואל השגריר את יסמין הדוברת, בעוד שאנשי המשרד מסבירים למי שלא גדל פה מה זה "הוגו" ומי זה גיל ססובר.
עוזר מאוד שיש לסדרה אחלה קאסט. איציק כהן הוא קומיקאי מעולה שבלי ספק יכול וצריך לעמוד במרכזה של סדרה. סביבו פרצופים מוכרים שתמיד כיף שבאו, כמו פישמן ומוסרי, והרבה פרצופים פחות מוכרים שיהיה מסקרן לראות לאן ימשיכו מכאן. הפוטנציאל גדול והשחקניות והשחקנים לגמרי מסוגלים, אבל חוסר האחידות בכתיבה הוא בעוכריה של הסדרה. זו החוליה החלשה פה - תסריט ברמה משתנה. הכתיבה היא לרוב משעשעת אבל זהו בערך. לצד עלילות חמודות כמו החברות הבלתי צפויה של שגרירים ממדינות אויב שמוצאים שפה משותפת כאוהדי אותה קבוצת כדורגל, אנחנו מקבלים את תעלומת "מי גנב את הטרופיות של חווי מהמטבחון". הדמויות לא מפותחות מספיק כדי שלא נחשוב שראינו אותן כבר במקומות אחרים. הסדרה הולכת כל הזמן ממש על הקו בין נחמד לצ'יזי, ומועדת פעם לצד הזה ופעם לצד הזה. לא תמיד הטקסטים נשמעים כמו משהו שאנשים אמיתיים יגידו, האמינות של הסצנה משתנה ממשפט למשפט, משחקן לשחקן, והפערים צורמים באוזן.
שניים מהיוצרי הסדרה כתבו ל"קופה ראשית", שזה אומר שהם מבינים בזיקוק הפנים הנלעגות של החברה הישראלית ושיקוף שלה כמשהו חד ומדויק כדי להעביר מסר, אבל "השגרירות" לא שם. למרות שהיא עוסקת בעולם הדיפלומטיה, היא לא סאטירה פוליטית, אז אל תצפו לפולישוק וממש לא ל-"Veep", ולמרות שהיא קומדיה משרדית, היא פשוט עושה מה שעשו לפניה ולא מחדשת. אז אין אמירה על תרבות הקומבינה מעבר ל"כן, יש לנו תרבות כזאת", ואולי הסדרה לא שואפת לזה בכלל, ואני סתם מחפשת מסר במקום שבא רק לעשות צחוקים שמדברים לכמה שיותר צופי טלוויזיה בישראל. לגיטימי, והסדרה אכן קלה לצפייה ומשעשעת, אבל מצד שני היא זניחה ונשכחת, וחבל, כי עם הקאסט הזה אפשר לעשות הרבה יותר. אולי בפרקים הבאים. בסופו של דבר כל מה שנשאר ממנה היא השמחה על כך שהיוצרים השכילו ללהק את עדן דניאל גבאי הנפלא, כי כשהוא מדבר בא לי שהוא יהיה בכל סצנה.