אחד אחד הם נכנסים למונית של אשר, נהג המונית המדומיין, המצחיק והפרוע, שיצר השחקן הכל כך מוכשר יובל סמו ב"ארץ נהדרת". הוא שואל אותם שאלות מטומטמות במכוון על הרפורמה המשפטית ואחד אחד הם נכשלים בלשונם. מה זה? לא שמענו. חלף על ידינו כמו שריקה עמומה של קטר או של רוח רפאים. רפורמה? משפטית?
והנה הם, בלי חלילה לפגוע בכבודם, ועם אלף הסתייגויות מובנות כמובן, מדגימים לפנינו מבלי דעת את התהליך שעוברים בני אדם בסיפור "ורסמינים" - אחד הבולטים והמרכזים באנתולוגיה החדשה "אושוויץ, עיר שלווה" של הסופר האיטלקי הידוע פרימו לוי.
לוי, שכתב על חייו באושוויץ ולאחריה בספריו המפורסמים "הזהו אדם" ו"הטבלה המחזורית", הועבד במפעל במחנה בזכות ידיעותיו בכימיה. בשהותו שם וגם בחייו באיטליה הפשיסטית טרם המלחמה ובאיטליה הדמוקרטית שלאחריה, הוא מתבונן בין השאר על תהליך רתימתם הספונטנית של אנשים עצמאיים בשירות רצונם של רודנים.
בסיפור הזה הוא מתאר חוקר מעבדה שיצר חומר שהופך כאב לעונג, כדימוי למניפולציה שגורמת לנתינים להתמסר לצרכיו של הרודן מיוזמתם שלהם. הסיפור שנכתב בסגנון מדע-בדיוני, מתרחש במעבדה בווינה בשנות הארבעים. לוי עוסק בניסיון לעשות מניפולציה במהות המוטיבציה האנושית, שתביא להיפוך המבנה הנפשי. החומר, ורסמינים, מילה שהוא ממציא ומקורה במילה Versare (להפוך) ניתן תחילה לארנב, וגרם לו לכרסם להנאתו עד זוב-דם את קירות הכלוב שלו, עד שהוא מת לבסוף מזיהום.
דרך ההתבוננות של לוי כמעט תמיד "יבשה" ומחקרית, אבל דווקא דרך התיאור הזאת מבליטה עוד יותר את הטירוף והאימה במציאות שאותה הוא בוחן. הנה, כבר בשיר "להקה חומה" שפותח את הספר ותורגם על ידי פרופ' מנחם פרי - העורך הראשי והמוציא לאור של "הספריה החדשה", הוצאת הספרים שבה יצאה האנתולוגיה (הספר כולו תורגם על ידי מירון רפופורט) - מתואר מסע של נמלים ליד פסי רכבת.
הנה כך הוא כותב בין השאר:
"...בקורסו סאן מרטינו יש תל נמלים
מחצית המטר ממסלול החשמלית,
ובדיוק על פס המסילה
נמתחת להקה חומה וארוכה
...וכך האחיות המטופשות הללו
סהרוריות עיקשות עמלניות
חפרו כאן את עירן בתוך העיר שלנו
סמנו את פסיהן על הפסים שלנו
ונחפזות ללא חשד
ללא לאות, עומסות מרכולת עדינה
מבלי לדאוג פן
איני רוצה לכתוב את זה,
איני רוצה לכתוב על להקה זאת
איני רוצה לכתוב על שום להקה חומה".
מי שקרא אפילו רק מילה או שתיים על לוי בוויקיפדיה, מבין כבר על ההתחלה את ההקשר - הלהקה החומה של הנמלים הנחפזות ללא חשד אל הימחצותן על הפס של מסילת החשמלית בטורינו, מזכירה מן הסתם את הלהקות החומות של האסירים הצועדים עם שחר בלאגר. אבל לוי לא מפרט, הוא רק זועק: "איני רוצה לכתוב על שום להקה חומה". האימה היא אם כן תמיד מחוץ לגוף הדברים המתואר. הקורא יכול רק לשער או להרגיש את הבל הפה המקפיא והמצמית שלה.
בהקשר של פרימו לוי אפשר כמובן לראות בסיפורים הללו אנלוגיות לניסויים של הנאצים בבני־אדם, לפרויקט של כינון הגזע העליון, ולהפיכת הפרט לחפץ או למכונה. אך בעיקר, כמו שכותב בצדק פרופ' פרי, "הם מציעים את עצמם כאתרים של אירוניה עצמית מצד העד־המספר לוי, החוזר כל השנים בלי הרף לחוויית היסוד שלו, כמי שהקפיא עצמו בעבר והזמן אינו חולף בשבילו". אירוניה על לוי שהשלה את עצמו שיוכל "להיוולד מחדש" ולחלץ את עצמו מהזיכרון הבלתי נמנע ששוב ושוב חוזר על עצמו.
שליש מן הספר תופסת שלישייה של סיפורי מדע בדיוני. בראשון, "פרפר מלאכי", מתנהל בברלין פרויקט מחקרי שנועד למצוא דרך ליצירת אדם־על חדש, להמרת האדם מזחל לפרפר־מלאכי. ב"וֶרְסָמינים", מומצאת כאמור תרכובת כימית ההופכת כאב וסבל גופניים ונפשיים לחוויה של תענוג ושמחה. ואילו ב"יפהפיה הנרדמת במקרר" מסופר על ערב בשנת 2115 שבו נחגגת ההפשרה השנתית לכמה שעות של אישה בת 163 ביום ההולדת שלה: היא התנדבה לפני 140 שנה להיות מוקפאת בניסוי נועז של שיגור אדם אל העתיד.
השם האירוני "אַוּשוויץ, עיר שלֵווה" - המשקף את הפרספקטיבה של גרמנים אפורים שהעדיפו לא לדעת - לא צריך להטעות אותנו. באוסף יוצא־הדופן הזה, של עשרה סיפורים המייצגים את פרימו לוי על כל סוגי הכתיבה שלו, לא נמצא את האירועים הברוטליים הצפויים. למעשה, רק בשניים מן הסיפורים זירת ההתרחשות היא ממש אַוּשוויץ בזמן אמת, וגם בהם המוקד של הסיפור מושך הצידה, אל רגעי הפוגה, יוזמה, חמלה, ורגעים אנושיים עם חיוניות ולפעמים אפילו לא מעט שמחה.
זה מן הסתם לא ממש ספר קל לקריאה, בטח עבור כל מי שמתעקש לסמם את עצמו מדי ערב בעוד ועוד תרכובות טלוויזיוניות עם שמות מפוצצים כאלה ואחרים. אבל לוי, שכזכור נפל אל מותו בתוך פיר של מעלית ב 11 באפריל 1987, מספק לנו הוכחה מרה ואולי גם לא מעט אכזרית, למה קורה למי שמתעקש להמשיך לצעוד כמו נמלה עקשנית בלי לנסות להבין את התהליכים שעוברים עלינו כאן ועכשיו, בעבר ואולי גם בעתיד.
כך או כך הספר הזה הוא עוד תזכורת חשובה מה התפקיד המוסרי שיש לכתיבה ספרותית טובה, בטח כאשר היא נעשית על ידי כותב חד ומבריק כמו לוי. היא גורמת לנו לפקוח עיניים ולהביט סביב, גם אם מה שנשקף לנגד עינינו פוצע ומכאיב מתמיד.
"אושוויץ, עיר שלווה" / פרימו לוי. מאיטלקית: מירון רפופורט. הספריה החדשה. 140 עמודים.