ובכן, השנה היא 2023, ואיך לומר זאת: שוב הדיסקו כאן. כלומר: שוב הדורבנים כאן. הרכב הקאלט שפרח בתחילת שנות ה-2000 עם שלל פרודיות מוזיקליות משעשעות על ז'אנרים שהיו ואבדו בזמן, הפך מאז בעצמו לחלק מהנוסטלגיה. והנה, כחלק מגל האיחודים הנרחב של השנה האחרונה, הודיעו גם הדורבנים על חזרה לבמות, כמעט 15 שנה אחרי הפירוק.
כשהדורבנים עלו על הבמה אי אז לפני כעשרים שנה, הם נראו כמו עופות מוזרים: הגרוביות הלא מתנצלת, הארכאיות האירונית המכוונת וכל הנונסנס המשמח הזה. לרגעים, נראה היה שאלה קודם כל דאחקות, לא תמיד מוצלחות, ורק אחר כך שירים. האזנה מאוחרת עושה חסד עם הלהקה: לא רק שהפרודיות שלה היו משוכללות, מושקעות ומודעות לעצמן, הן גם הקדימו אמנים רבים שהגיעו אחר כך וניסו לחקות סאונד בן 40 ו-50 שנה; וכמובן, העניין הפשוט, הנדיר כל כך במוזיקה הישראלית - כיף טהור - שהוא-הוא סימן ההיכר האמיתי של הדורבנים.
זה לא שלא הייתה שם גם מעט מלנכוליה נסתרת: אם מגרדים קצת מעל פני השטח מגלים שבדומה ליוצרים אחרים עם הומור במוזיקה הישראלית, כמו דני סנדרסון למשל, הגיבורים של השירים האלה הם לא פעם דמויות עצובות ואבודות - כך זה בשיר "לא בא לי לשמוע", אם לבחור דוגמה מייצגת. ועדיין, החיוך מרחף מעל שלושת האלבומים של הלהקה.
מטאפורה טובה תהיה התחפשות, רעיון שמסביר היטב גם את המהות המוזיקלית של הדורבנים וגם את התוכן. אותם לוזרים בשירים מתחפשים לבליינים נוצצים, אבל איכשהו תמיד מסיימים את הלילה לבד. בשיר אחד, "בפורים הזה", הרעיון הזה אפילו מפורש: הגבר המרושש חסר ביטחון אפילו בתחפושת, והחלום שלו הוא להתחפש לקאובוי מאצ'ו; המילים, הלחנים והעיבודים מתחפשים מצידם לכאלו מזמנים אחרים (אבל תמיד ברור שזו רק תחפושת).
על כל פנים, אמש - לא אחד מהימים המחויכים מדי של מדינת ישראל - התאחדה הלהקה לראשונה בהאנגר 11 בתל אביב: איתי גלוסקא, האחים אייל מזיג וגיא מזיג, עידו "זיגו" אופק ורון אלמוג - הגרעין הקשה של הדורבנים - הגיעו מחוזקים בקלידים ובכלי נשיפה. גימיקים לא היו שם, בלי אורחים, קאברים, שירים חדשים או הפתעות מכל סוג - וגם לא באמת היה צריך. היה רק הרפרטואר נטו של הלהקה (פלוס שיר אחד מקריירת הסולו של גיא מזיג), בערך 20 קטעים על שעה ו-40 דקות עם מטרה אחת: שהקהל יזיז את התחת ויניע את האגן. הקהל נענה: מי בריקודים, ומי בשירה שזוכרת עדיין את כל המילים.
דווקא ללהקה לקח זמן להתניע ולהתנער מהחלודה והלחץ, או סתם מאבק השנים שעשו את שלהן. בחמשת השירים הראשונים - החלק הזה נפתח עם "שוב הדיסקו כאן", כמובן, וכלל גם את "לא פוגע" שהתקבל בתשואות כמעט מפתיעות - החבורה שעל הבמה כמעט לא תקשרה בחזרה, ולא נראה שהם בכלל מצליחים להנות מהאירוע. אבל אז, לפני "עוד לילה" - אולי הטוב בשירי ההרכב - משהו החל להיפתח. כמה בדיחות על הבמה הזמינו בדיחות נוספות, החיוכים עלו על הפנים, ופתאום הופיעה כימיה - אותו תבלין שהופך כמה נגנים ליותר מסכום החלקים השונים. זאת הייתה ההתחלה.
שני שירים קדימה, לפני "כל מה שרצית", גיא מזיג לקח לעצמו את רשות הדיבור. זה שיר על אהבה, הוא הסביר, וניסה לקשר זאת לזה שאנחנו צריכים קצת אהבה עם "כל מה שקורה". ואז הוא אמר משהו מעניין יותר: "כנראה שהדורבנים תמיד עולים כשיש צורך באסקפיזם". המשפט הזה, המלא בכנות וחופשי מחשיבות עצמית או יומרה אחרת, זכה למחיאות כפיים סוערות ושחרר בבת אחת את כל שאריות הכבדות שעוד היו. הוא שחרר סופית את הלהקה מהרשמיות של הערב ומהצורך להוכיח, ואת הקהל ממה שהעיק עליו לפני המופע. מכאן ואילך, בחצי השני של הערב, מה שנשאר הוא אותו כיף טהור, ושילכו השנים לעזאזל.
את "כל מה שרצית", אגב, הקהל שר ביחד בעוצמה. כך זה היה גם עם שירים שקטים נוספים כמו "לא בא לי לשמוע", וגם עם "אם רק תדברי" (מזיג, שנשאר לבד על הבמה בביצוע הזה, התחיל לבצע בצחוק את "אבא" של שלומי שבת לפני שפנה אל השיר). רגע שיא נוסף הגיע עם "הידעת?", מהמעולים שברפרטואר, שאפילו זכה לעדכון אקטואלי קטן בשורה על נשיא ארצות הברית. מי שחשש מהזדקנות של ההומור יכול להתבדות: השיר הזה מצחיק מאוד היום כפי שהוא היה מצחיק מאוד לפני 15 שנה.
כשהם מצאו את עצמם, הדורבנים נשמעו ונראו נפלא על הבמה. הם נשמעו טוב וחד, וחגגו על הכלים. הסולואים היו נפלאים, והדורבנים נדיבים בכאלה. היו, למרבה הצער, גם כמה וכמה רגעים שהלכו לאיבוד ברעש הכללי - וזה עניין כשמדובר בלהקה שניואנסים מוזיקליים הם שם המשחק שלה. כך, לצד שירים שעבדו מצוין, עיבודים אחרים, כמו "אח, איזה בוקר" למשל, נבלעו בהמולה ולא זכו בכבוד המגיע להם.
כך או כך, ללא הדרנים, הדורבנים שעטו אל סוף המופע, עם "רציתי רק לבדוק לך ת'מנוע" ו-"יצאנו לרקוד", לא לפני חזרה נוספת על הפזמון של "שוב הדיסקו כאן", ולבסוף "אחלה בחלה" - סיום מתבקש לערב אסקפיסטי למהדרין, ונחוץ כל כך. טוב שבאתם.