שלמה ארצי, הזמר הישראלי הבכיר ביותר, הוציא השבוע דואט חדש עם עידן עמדי בשם "אחים". השיר עוסק בקיטוב בחברה הישראלית, וארצי הסביר כי הוא נכתב מתוך "דאגה וחשש מהקרע שהולך ונפער בינינו".
השיר של השניים הוא אולי אקטואלי במובן הרחב של המילה - האיבה בין השבטים בחברה הישראלית אכן הולכת ומעמיקה עד בלי די בכל יום שעובר - אבל הפיל שבחדר, הזרז המשמעותי לסיטואציה מלאת הזעם שבה אנחנו נמצאים כרגע, לא נמצא בו. ככלות הכול, פירוק החברה שלנו לגורמים בימים אלה אינו מנותק מהקשר. המנוע העיקרי מאחוריו הוא תכנית רדיקלית לשינוי סדרי המשטר והיחסים בין הרשויות, שמערערת על כל מוסכמה בחברה הישראלית. לדבר על אחדות בסיטואציה הנוכחית זו קריאה ריקה: סביב מה אנחנו יכולים להתאחד, כשכל יסודות החברה נקרעים בגסות, ונדמה שאין הסכמה על אף אחד מהם? קריאה עמומה לאחדות, בשלב הזה, נראית תלושה מהמציאות.
עם זאת, חשוב להתעכב על נקודה משמעותית: ארצי, שכתב והלחין את השיר, לא הוציא אותו סתם. הוא עשה זאת קודם כל מפני שבאמת אכפת לו. ושנית: מפני שהוא חש, בצדק, שבמעמדו הוא אינו יכול לשתוק מול מה שמתחולל לנגד עיניו. בעבר, ארצי כתב שירים שהגיבו לסביבה. הוא לא פחד לכתוב על "עבד הממהר" ברקע האינתיפאדה הראשונה; וידע תמיד לשאול: "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". בימי מחאת האוהלים, ב-2011, הוא לא היסס להופיע בפני המוחים ולחבק אותם, כי הוא ידע שלנוכחות שלו, כזמר כל כך אהוב ומצליח, יש משקל משמעותי. הגיע הזמן שיעשה זאת גם עכשיו.
הימים היום סוערים. מאות מוזיקאים - בהם ארצי עצמו - חתמו אמנם על עצומה שגינתה את החקיקה, אבל התמקדה בעיקר במחאה נגד הפגיעה המתוכננת וחסרת ההצדקה בתאגיד השידור הציבורי. ואולם, נדמה כי בכך הדברים מסתכמים. בעוד מאות אלפי אזרחים מוחים ברחובות מדי שבוע נגד מה שהם רואים כסופה של הדמוקרטיה הישראלית, הזמרים הבכירים שלנו כמעט ואינם נשמעים ונמנעים מנקיטת עמדה, ואלו שכן - בוחרים בשפה זהירה במיוחד. ריטה, למשל, בפוסט שפרסמה באינסטגרם, הזהירה אמנם כי "הדמוקרטיה שבנינו פה ב-75 שנה, בטוויה רגישה ככל שניתן, בין אנשים שונים שהתקבצו מכל קצוות תבל - בסכנה", אך כמו ארצי, מיקדה את דבריה במיוחד בסכנת הפרימה של אותו "ביחד", וקראה לנבחרי הציבור "שבו ודברו. תגיעו להסכמות. תראו דוגמה לעם איך מרפאים אחד את השני ולא פוצעים אחד את השני. עצרו את הרכבת הדוהרת לתהום". מנהיג להקת טיפקס, קובי אוז, אחד המנתחים המוזיקליים החדים ביותר שלנו, תיאר את המצב בריאיון ל"אולפן שישי" בסוף השבוע שעבר כמו "ריב בין אבא לאמא שאי אפשר לבחור בו צד".
הציפייה מאמנים לעמוד בראש המחנה היא לעתים מוגזמת. לאמנות שמורה הזכות לעסוק בפוליטיקה כשהיא רוצה בכך, כמו גם להימנע ממנה כשהיא רוצה בכך. יש אמירה אמנותית, שמוכרחים לכבד אותה, גם בבחירה ביום-יום, באנושיות ובפרט - בימים הרגילים של האנשים הרגילים.
אך אלה אינם ימים רגילים, וזמרים בכירים אינם אנשים רגילים - הם הסמלים הגדולים של התרבות הישראלית, פסקול חיינו - והמעמד הזה מחייב. על השולחן מונח שינוי דרמטי של חוקי הדמוקרטיה בישראל. אפשר לתמוך בו ואפשר להתנגד אליו, אך השתיקה כרגע בלתי נסבלת. שלמה - הציבור נושא אליך עיניים. בעשרות השנים האחרונות, הקול שלך מלווה את ישראל ברגעי הזוהר שלה וברגעי השפל, בימים חגיגיים ובימים עצובים. המקום הזה חשוב לך, ואתה חשוב לו. השינויים האלה נוגעים גם לך ולבני משפחתך. הגיע הזמן לרדת מהגדר. אנא, השמע את קולך, ודבר ברור. במילים שלך: השתיקה שלך רועמת, תגיד משהו.