בפתיחת הפרק השני של הסדרה המצוינת "פליישמן בצרות", שעלתה באחרונה בדיסני פלוס, נשמע במפתיע השיר "צלו של יום קיץ" של יזהר אשדות. השיר מופיע על רקע של סצנה המתרחשת ב-1994 במסעדה בירושלים, שחוזרת לזיכרון של חבורה בת שלושה הכוללת את ג'סי אייזנברג וליזי קפלן בתקופת צעירותם בה שהו בארץ הקודש, המנסים להתאושש מג'חנון שאכלו. חבריו הטובים של טובי פליישמן, הנראים לצדו בסצנה הזאת, מייצגים את הנעורים האבודים שלו. "אני ממש לא מתגעגע לשום גיל ואני שמח על כל מה שעברתי, על הדרך שלי ועל המקום שלי", אומר לוואלה! תרבות יזהר אשדות. "אני לא מתחרט על כלום. אני גם לא מצטער על כלום חוץ מאשר על אובדן של אנשים יקרים. אני רק מאחל לעצמי שימשיכו להיות לי הכוחות והבריאות שיאפשרו לי להמשיך לעשות את זה כמה שנשאר".
אולי בדומה לחבורה ב"פליישמן בצרות", חברי תיסלם נשארו מאוחדים לאורך השנים גם בגלל שאתם מייצגים אחד לשני את הימים שהייתם צעירים?
"תראה, זה סוג של מזל שיש לי ואני חושב שזה נדיר. אולי זה קצת מזכיר אנשים שמשרתים במילואים 30-40 שנה ויש להם את אותם חברים שאיתם אתה תמיד תהיה בן 22. אבל במקרה של תיסלם, זה הרבה יותר מרובד והרבה יותר מעניין, כי אנחנו מייצגים לא רק לעצמנו את גיל 22. אנחנו מייצגים גם לקהל שלנו את הנעורים שלו. מצד שני, אני מרגיש בהופעות שאנחנו מייצגים לאנשים גם את הדרך השפויה והראויה להתבגר כי אף אחד לא רוצה להתבגר ולהרגיש שהחיים שלו לא רלוונטים ושנעלמה לו האנרגיה ורוח הנעורים, במובן הבריא של רוח נעורים, לא במובן של להתחפש לצעיר, לצבוע שיער בשחור, לשים פאה, ללבוש ג'ינס וללכת למועדונים של בני 17. אני מתכוון לאנרגיה הטובה הזאת שמאפשרת לך עדיין ליצור בכל גיל, כל עוד הבריאות שלך מאפשרת את זה. אני חושב שיש משהו בתיסלם, ואני רואה את זה גם בקהל ובדיאלוג שיש לנו בהופעות, שאנחנו כאן, והגענו לכאן בדרך הנכונה, ואנחנו נמצאים כאן בזכות".
השנה ימלאו 40 לפירוק של תיסלם. תחזיר אותנו לתקופה של הפירוק, ואיך אתה מסתכל על זה בפרספקטיבה של ארבעה עשורים.
"אני זוכר את היום הספציפי, 22 באוקטובר. אני חושב שזה התחיל ממני, עם הרצון שלי להמשיך הלאה עם המוזיקה שלי, לא כזמר אלא לעבוד עם אחרים, לעבוד באולפן ולרדת קצת מהבמות. כל אחד התחיל למשוך לכיוון שלו. ואז החלטנו שבמקום לריב ולהתפרק עכשיו, נמקסם את זה והחלטנו על תאריך, חצי שנה קדימה. ומה שקרה שחצי השנה הזאת הייתה חצי השנה הכי מתוקה, הכי חברית והכי מלאת אנרגיה של תיסלם. הקלטנו שני שירים חדשים, 'חצבים פורחים' ו'כוכבים', שיר שדי מדבר על הסוף שלנו. ואז הפירוק עצמו בעצם היה ממקום מפויס".
אחרי הפרידה מתיסלם, הצלחת מאוד בהפקות מוזיקליות ועבודה עם אמנים אחרים, ואחת הפסגות היתה העבודה שלך עם עפרה חזה, כשהקפצת אותה לצמרת הבינלאומית. לא מזמן רולינג סטון בחר בעפרה חזה לאחת מ-200 הזמרים.ות הגדולים.ות בכל הזמנים. כמי שעבד איתה הרבה, מה המשמעות של זה מבחינתך?
"זה בעיקר מצער אותי, שעפרה לא זכתה לחוות את התחושה הזאת. זה מביע משהו שקשור לדרך שעפרה עברה: באיזשהו מקום, ההערכה לעפרה בעולם היא הרבה יותר חזקה מאשר בארץ. בארץ עפרה גדלה וצמחה, והיו לה אולי שלבים בקריירה פחות מעניינים מבחינה מוזיקלית, אבל היא יצאה לעולם כזמרת בשלה, במיטבה, אחרי כל הניסיונות, באה עם המקום האותנטי שלה ועם ההחלטה איזו מוזיקה בדיוק היא רוצה לעשות. ככה העולם קיבל אותה וככה הוא זוכר אותה. לא משנה כמה הרשימה של הרולינג סטון סובייקטיבית או לא, אבל בזכות הדרך הזאת שלה היא הגיעה לרשימות כאלה".
שמעתי פעם מפיק מוזיקלי שמגדיר את עבודתו כ"רופא של שירים". איזה דימוי יש לך לעבודתך כמפיק מוזיקלי?
"זה תהליך של ריפוי, הרכבה ופירוק. בגדול, מפיק מוזיקלי הוא כמו במאי בקולנוע. אתה בעצם האדם עם החזון האמנותי של הפרויקט. יש את הזמר, יש את האנשים שכותבים את השירים, ואת אלו שמנגנים והטכנאים, אבל יש מישהו שמסתכל על זה מלמעלה ורואה את הדרך, מהשיר הגולמי ועד לדבר הזה שיוצא לרדיו. כן, סוג של במאי. מפרויקט לפרויקט זה משתנה לחלוטין. יש פרויקטים שאני עושה הכל, כמו במקרה של הזמר אדם, שבו כתבתי את השירים, ניגנתי ברוב הכלים, הפקתי, מיקססתי והכל. מצד שני, באלבומים כמו זה של מוניקה סקס שהפקתי, הייתי רק המבוגר האחראי, הייתי רק מקשיב, מייעץ וקטליזטור, עוזר להם לבנות את האנרגיה, לבחור את השירים ואת הטייק, אבל אני לא כותב את הטקסטים - הם באים מוכנים".
בימים אלו מציין אשדות 30 שנה לתחילת קריירת הסולו שלו ובשל כך הוא ממשיך עם סדרת ההופעות המיוחדת שלו. ב-10 במרץ יופיע בזאפה תל אביב ויארח את ירמי קפלן, ב-28 במרץ יופיע בזאפה תל אביב ויארח את גיא מזיג, וב-12 במאי יופיע בזאפה אמפי שוני ויארח את דני סנדרסון.
"התחלתי להקליט את אלבום הסולו הראשון שלי בגיל מאוחר יחסית, 31-32", נזכר אשדות. "בדרך כלל זה קורה בגיל יותר צעיר אבל אחרי תיסלם לא היה דחוף לי להיות אמן מבצע. היה לי חשוב יותר להמשיך ללמוד, להיות מוזיקאי, להפיק, לעבוד עם אמנים אחרים, ללמוד ולהשתפר בכל מה שקשור לעבודת האולפן, לעיבודים ולהפקה. זה מה שעניין אותי, פחות להתעסק באגו של עצמי. אחרי תיסלם, עם כל ההערצה, דווקא רציתי להתרחק מזה. אני מניח שגם הייתי פחות בטוח ביכולות שלי כזמר וכפרפורמר. הקטליזטור האחרון לפני שהתחלתי להקליט את האלבום הראשון שלי היה סיבוב הקאמבק של תיסלם בשנת 90'. אחרי שנים, הרגשתי נוח וטוב על הבמה. זה גם היה אחרי ההרפתקאה עם עפרה חזה בעולם. והבנתי שהדבר הבא שאני רוצה לעשות זה את הדבר שלי, והתחלתי לעשות את האלבום הראשון שמאוד הצליח".
אחרי 30 שנות קריירת סולו, מה במפעל חייך היה ההצלחה הכי גדולה - ומה הפספוס הכי מהדהד?
"אם אתה מדבר על נקודת שפל ועל נקודת הצלחה, אז הם השתלבו פחות או יותר באותו מקום. זה היה מיד אחרי האלבום השני שלי, שהיו בו להיטים גדולים - 'צלו של יום קיץ', 'הירושימה שלי' ו'הבלדה' - אבל הוא לא הצליח. הוא נכשל לחלוטין במכירות. זה היה לי מאוד קשה, וזאת הפעם הראשונה שחוויתי כזה כישלון ציבורי. היה פער בין ההרגשה שלי שהאלבום נהדר, שזאת העבודה הכי טובה שלי, שהכי הייתי גאה בה עד אז - מבלי שהוא זכה לתהודה. הרדיו השמיע שירים אבל הקהל לא לקח את זה. במשך חודשיים אחרי שהאלבום יצר, אני מודה שהייתי במצב נפשי לא פשוט, הייתי בסוג של דיכאון. חודשיים אחרי זה, פנו אליי מרשות השידור ואמרו שמתחילים להקליט בטלוויזיה וברשת ג' סדרה של מופעי אנפלאגד בהארד רוק קפה בתל אביב. מיד אמרתי כן. איכשהו בחושים שלי התארגנתי להקליט את זה ולצלם את זה כמו שצריך. חצי שנה יותר מאוחר יצא האלבום, שהפך להיות בדיעבד האלבום הכי מצליח שלי, עם פחות או יותר אותם שירים או לפחות חלק מהשירים של האלבום השני. זאת אומרת, היה פה קארמה או תיקון שקרה כל כך מהר, משפל מאוד גדול ועמוק - לתחושה של וואו, חזרתי" .
על רקע החשיפה העולמית שקיבל באחרונה הלהיט "צלו של יום קיץ" בסדרה "פליישמן בצרות", ספר לנו עובדה לא מוכרת או פחות מוכרת על השיר הזה, שביצעת והלחנת למילותיה של בת זוגך אלונה קמחי.
"יש סיפור יפה על איך שהמנגינה של השיר נולדה. המנגינה הולחנה לפני שאלונה כתבה את המילים, והיא היתה בעצם שלוש מנגינות נפרדות שהלחנתי. כשהתחלתי לעבוד על האלבום השני שלי עם משה לוי כמפיק ושותף, התחלתי להשמיע לו מנגינות. אחת המנגינות הפכה להיות הבית, 'המבט שלך הוא אש קרה' וכולי, הוא אמר וואו, זה נורא יפה, אבל צריך פזמון. אמרתי לו, 'תשמע עוד מנגינה', ואז השמעתי לו מגנגינה שהפכה להיות הפזמון, 'ריח אבק בשערך' וכולי. הוא אמר, וואו, איזה יופי, יש לנו שיר כמעט שלם, עכשיו חסר עוד קטע מעבר אינסטרומנטלי. ואז השמעתי לו את המנגינה שהפכה להיות קטע המעבר באמצע. הוא אמר לי יפה, בול. אז בעצם משה עזר לזה להפוך לשיר אחד, ואז באה אלונה (קמחי - ש"ב) וכתבה את המילים".
הזכרת את אלבום ההופעה החיה בהארד רוק קפה, מה שמזכיר שבאחרונה הוצאת מחדש את הוידאו של "חץ מתוך הלב" מתוך אותה הופעה, והשתמשת בטכנולוגיית AI כדי לשפר את איכות התמונה. היית משתמש ב-AI גם בעזרה לכתיבה והלחנה - או שזה בעיניך חציית גבול אמנותית?
"אין שום דבר שמבחינתי עובר גבול במובן הזה. אלו עוד כלים. זה כמו פלטת ציור. עוד גוונים. עוד אפשרויות. הטכנולוגיה כל כך השתנתה בעשרות השנים שאני עובד כמוזיקאי וכל פעם אימצתי אותה ולפעמים שיניתי את דרך העבודה שלי באופן מוחלט. אני מאוד אוהב טכנולוגיה בגלל שהיא משחררת. היא מאפשרת לך לחוות דברים אחרת. להבין שיש עוד אפשרויות ליצירה ולמוזיקה שלך, מעבר לששת המיתרים של הגיטרה ול-88 הקלידים של הפסנתר. יש עוד אפשרויות, וכל כלי חיצוני שאתה משתמש בו בטעם טוב הוא לגיטימי והרבה יותר מזה. אז בוודאי שאני פותח את הדלת לכלים חדשים".
יש לך קריירת סולו נפלאה, ועם זאת אתה ממעט להקליט חומר חדש.
"תגובתי היא - אלבום ההופעות הרביעי בדרך. בסיבוב ההופעות הזה במלאת 30 שנות קריירה, בכל הופעה אני אירחתי מוזיקאי שאני אוהב, רובם אנשים שעבדתי איתם בעבר, יצרנו ביחד או שהפקתי להם תקליטים או שהקלטנו יחד, ונוצרו ביצועים חדשים ומרגשים להמון שירים. מתבקש שאנשים ישמעו את זה. שרתי עם ברי סחרוף, רונה קינן, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, דנה ברגר, תיסלם, מוניקה סקס, פיטר רוט, ובהופעות הבאות עם ירמי קפלן וגיא מזיג. ביצועים נורא כיפיים, חדשים ורעננים, וכמובן שזה יעלה על אלבום. אני נורא אוהב הופעות, יוצאים בהן דברים חד פעמיים. אף אחד לא האשים את הגרייטפול דד שיש להם איזה 200 אלבומי הופעה. כי כל הופעה מרגישה אחרת, וכל שיר יכול להישמע אחר לגמרי. מצד שני, אני יוצר דברים חדשים אבל כשזה מגיע ליצירה חדשה מול קהל אני הרבה יותר ביקורתי ולכן זה לוקח זמן. אני מחפש באמת את הסיבה ואת הדרך להוציא את השירים החדשים האלה החוצה".
עיליי, הבן שלך ושל אלונה קמחי, הוא מוזיקאי מוכשר ובין השאר הפיק את נעמי אהרוני-גל, המוכרת כנונו. כשהם עבדו ביחד לפני פריצה, ידעת שהיא תהיה הצלחה כל כך גדולה?
"לא, לא. זה מה שיפה. זה קצת מזכיר לי את ההתחלה שלנו בתיסלם. זאת תקופה אחרת ודור אחר ומוזיקה אחרת, אבל זה מזכיר לי את ההתחלה של תיסלם במובן הזה שאף אחד לא ידע ברגע שלפני מה זה הולך להיות כי זה לא היה דומה באמת לשום דבר אחר שהיה לפני זה. זה היה מספיק שונה כדי שיהיה קשה לצפות מה יקרה. כך היה גם עם נונו. באמת הכישרון של עיליי כל כך בולט שם, ונעמי עצמה שהיא בחורה כל כך מוכשרת. אני מכיר אותם משתעשעים במוזיקה עוד מהתיכון, ופתאום זה הבשיל למשהו כל כך יפה".
בשנת 2005, כשעיליי אשדות היה בן שבע, יזהר גילה לי בריאיון להארץ: "רציתי לכתוב שיר לבן שלי, בסגנון השירים הקלאסיים שכותבים אבות לבנים, עם הצהרות אהבה, תקווה וכל זה. ניסיתי, אבל ראיתי שזה יוצא פאתטי. הבנתי שהבן שלי לא צריך שיר שיאמר לו שאני אוהב אותו, את זה אני אומר לו בכל מקרה. במקום זה, החלטתי להקדיש לבני את השיר 'עולם של גברים'. זה שיר על ילד שחי בעולם שמונע על ידי היצרים הכי בסיסיים של גברים בעמדות מפתח. היצר הגברי משחית וגורם להרבה מאוד צרות שקורות כאן".
השיר ההוא, "עולם של גברים", כלל את השורות "לא שלום ולא אוסלו, לא טקס, לא נימוס / זה קל כמו להרוג פשוט כמו למות". כששאלתי אז את יזהר אם זה לא מוקדם מדי להזהיר את ילדו בן השבע מפני עולם יצרי ומושחת, הוא אמר: "הוא ילד אינטליגנטי ומבין, ומלות השיר יישארו בשבילו גם כשיגדל". מאז הילד גדל, והשיר נשאר רלוונטי עד כאב.
השבוע מוסיף אשדות: "אני חושב על הימים האחרונים, על הבן שלי כגבר כמעט בן 25, על החברים שלו ועל הדור שלו, שפוגשים את המציאות הישראלית של החודשים האחרונים, ועל זה שהם מתלבטים איך לנקוט עמדה, מה לעשות ואיך להגיב. זה שלהם פתאום. על זה השיר, 'עולם של גברים', שאומר: אני מוריש לך עולם לא פשוט. והם עכשיו מקבלים על מגש הכסף את העולם הזה, את המדינה הזאת, את המורכבות, את הבעייתיות, ומה לעשות - את הרוח הרעה שנושבת ומאיימת להפר את סדרי בראשית של המדינה שלנו. אז אני חושב על הבן שלי הרבה בימים האלה, ומדבר איתו".
עד כמה זה מדאיג אותך?
"בטח שאני דואג ואני אפילו מאוכזב שזה מה שהבאנו להם, שלא הצלחנו לעצור את זה לפני כן, שלא הצלחנו לייצר מדינה שהתרבות שלה הרבה יותר יציבה והרבה יותר אמפטית והרבה יותר אכפתית. לא הצלחנו. הקונפליקטים פה גדולים מדי. עכשיו הצד השמרן והמפוחד והאגרסיבי בגלל זה מרים ראש. זה לא קל. וזה מדאיג, בטח שזה מדאיג".
בהופעה של תיסלם בסוף החודש שעבר, בסיום שירכם "פרצופה של המדינה", אמרת "זה ברור לכולם איפה אנחנו עומדים, באיזה צד אנחנו" ואז הקהל נעמד והחל לקרוא "דמוקרטיה, דמוקרטיה", וזה היה רגע עוצמתי מאוד. מצער שהקריאה "דמוקרטיה" הפכה להיות שמאלנית.
"זה ברור באיזה צד תיסלם וברור באיזה צד אני. בצד של החופש, בצד הליברלי. קוראים לזה 'שמאל'? תקראו לזה איך שאתם רוצים. לצורך העניין, אני שמאלן. זו הפכה להיות מילה גסה ומסוכנת. הטרמינולוגיה מקבלת ערכים חדשים לגמרי. שמאלן שווה בוגד. אבל האשמה היא לא בעם. זה לא העם שחצוי. זה המנהיגים שצריכים לקחת אחריות על ההרס. אני לא דוגל באחדות במובן האלטרואיסטי הזה ש'אנחנו עם אחד, אנחנו ביחד', כי אנחנו באמת שבטים שונים, קבוצות שונות, עם ערכים שונים, מתרבויות שונות. זה בסדר. אנחנו צריכים ללמוד לחיות יחד. יש פילוסוף אמריקא בן זמננו, ג'וזייה אובר, שאומר שדמוקרטיה היא לא העניין הזה שיש לנו חופש בחירה והכל. הדבר הכי חשוב בדמוקרטיה זה היכולת של קבוצות כל כך שונות אחת מהשנייה למצוא ערכים משותפים ולהיות יחד. הוא קורא לזה 'חוזה אזרחי' או 'חברות אזרחית'. אנחנו לא צריכים לאהוב אחד את השני, אנחנו צריכים רק לכבד אחד את השני וללמוד לחיות יחד ולעשות עסקה כזאת. ככה זה עובד במדינות מתוקנות. אני חושב שמנהיגים צריכים לשאוף לאחדות אמיתית, לא מלאכותית ולא סנטימנטלית ולא לאחד אנשים סביב מלחמה ולא לאחד אנשים סביב פחד אלא מתוך רצון ליצור פה משהו באמת, ולחיות בשקט. זה מה שאנשים רוצים בכל הצדדים".
לפני קצת יותר מעשר שנים, נפסל להשמעה בגלי צה"ל שירו של אשדות "עניין של הרגל" שכתבה בת זוגו אלונה קמחי בעקבות מפגש עם חיילי מילואים קרביים ב"שוברים שתיקה" וסיור איתם בחברון. "הפלסטינים לא נמצאים היום בתודעה הקולקטיבית כי באמת התקהינו מאוד", הוא אומר. "זה נתפס כאיזשהו לוקסוס".
הוצבת בעבר במקומות 107 ו-88 ברשימת מרצ במערכות בחירות. מרצ לא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. התבאסת על מרב מיכאלי שלא הסכימה להתאחד עם מרצ?
"אתה יכול להראות נקודתית כל מיני גורמים שהובילו לזה לקרות אבל הכתובת הייתה על הקיר. התמיכה של הימין בממשלת השינוי בשנה וחצי המקסימות האלה - היתה כמעט מלאכותית. זה היה ברור שזה זמני ושאחרי זה יהיה אפילו יותר קיצוני ממה שהיה. העובדה שמרצ לא נכנסה לכנסת זה כבר עניינים טכניים. מה שחשוב זה מה קורה הלאה. כי הפרדוקס המשונה שאנחנו רואים בימים אלה הוא שרואים מאות אלפי אנשים ברחובות אבל בסקרים גם העבודה וגם מרצ בקושי נכנסות לכנסת. אז יכול להיות שכל האנשים האלה שברחובות עכשיו, יכול להיות שהם מחפשים דרך חדשה להתבטא פוליטית, ולאו דווקא במפלגות האלה. אנשים שרוצים ישראל ליברלית, שמכבדת זכויות של חילונים, של מיעוטים ושל כולם, ישראל הזאת נמדדת ברחובות במאות אלפי אנשים - אבל לא מיוצגת מספיק בכנסת".
אחרי 30 שנות קריירת סולו, מה הציפיות שלך מ-30 שנות הקריירה הבאות?
"אני לא בונה על 30 שנה, בגילי קשה לבנות על 30 שנה הלאה. אני יכול לחשוב קדימה ברמה של חודשים ושבועות, ולקוות שאני אישאר עם מספיק כוחות ובריאות, כמה שיותר זמן, כדי לעשות את מה שאני אוהב. והתמזל מזלי עד היום לעשות את מה שאני אוהב. וכמובן שכל האנשים שאני אוהב יישארו בריאים ושלמים".