טובי פליישמן הוא בחור יהודי טוב. הוא עשה כל מה שמצופה ממנו - הוא רופא מציל חיים, יש לו אישה מצליחה מאוד ושני ילדים חכמים ומקסימים, יש לו חיים נוחים ומלאי שפע באזור הכי יוקרתי במנהטן. הוא תמיד עומד מאחורי העקרונות שלו, מאמין בשוויון, תומך בנשים, שם את ילדיו לפני הכל, בקיצור כל מה שנכון וראוי בחיים. אז איך יכול להיות שהוא מוצא את עצמו פתאום בן 41, גרוש טרי, מכור למפגשים מיניים מזדמנים עם נשים מאפליקציות היכרות, לא יודע מה לעשות עם הילדים שלו, כשלפתע רייצ'ל, גרושתו הסופר-תפקודית, נעלמת בלי יותר מדי הסברים ומשאירה אותם אצלו בתחילת חופשת הקיץ?
המיני-סדרה "פליישמן בצרות", שעלתה אתמול (רביעי) במלואה בדיסני פלוס, מנסה להבין מה השתבש. איך אדם שכל אספקט בחיים שלו היה בדיוק מה שתמיד רצה, מגיע לנקודה שבה הכל יוצא משליטתו והחיים שומטים את המרבד מתחת לרגליו. זה הסיפור של טובי פליישמן, בגילומו של ג'סי אייזנברג ("הרשת החברתית") בחן הנוירוטי האופייני לו, שמאבד שליטה במהירות של כדור שלג מתגלגל.
אבל לא רק פליישמן בצרות. הסיפור הזה הוא גם על שני החברים הטובים שלו, ליבי וסת' (ליזי קפלן ואדם ברודי), שמייצגים את הנעורים שלו, התקופה שהיה רק פוטנציאל שעדיין לא מומש וכל החיים היו לפניו, וגם הם מוצאים את עצמם אבודים בתחילת העשור החמישי לחייהם, לא בטוחים אם הם במקום שרצו להיות. בדרך שונה לגמרי, זה גם הסיפור של רייצ'ל (קלייר דיינס), גרושתו הנעלמת, אישה שהתרכזה כל השנים בהשגת כסף ומעמד, העדיפה תמיד את הקריירה שלה על פני הכל, גם על פני המשפחה והילדים, עד שטובי לא היה יכול לשאת את זה יותר וביקש להתגרש. כל הדמויות הללו עוברות התמוטטות בדרגות שונות, כולם נמצאים במשבר, ואנחנו הצופים חווים יחד איתם את כל רגעי הפניקה, תחושת הלחץ, איבוד השליטה, התהפכות העולם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הסדרה היא עיבוד של רב המכר המצליח של טאפי ברודסר-אקנר, והיא גם כתבה את הגרסה הטלוויזיונית והפיקה אותה. קאסט הכוכבים המוקפד, עד אחרונת הופעות האורח, מחמיא לכתיבה הנפלאה והצפופה. היא דחוסה במשפטים מתוחכמים ומעוררי מחשבה ומתובלת בהומור ציני ובאבחנות שוברות לב שנוגעות לכל מי שמרגיש או מרגישה את הזמן שלא עוצר, את הזקנה שמתגנבת מאחוריו, את הנעורים שמתרחקים ממנה בכל יום שעובר.
אבל זה לא סתם ליהוק של שורת שחקנים מפורסמים, אלא בחירה מכוונת למלא את המסך באנשים שאנחנו מכירים מגיל צעיר מאוד. יתכן שגדלנו על קלייר דיינס ב"אלה הם חיי" ו"רומיאו+יוליה", או שאנחנו עדיין מצטטים את ליזי קפלן מ"ילדות רעות", או שהתאהבנו באדם ברודי ב"האו.סי.", או שג'סי אייזנברג לנצח יהיה ההוא מ"הרשת החברתית" - והנה פתאום אנחנו רואים אותה נאבקים במשבר גיל ה-40? זה כנראה אומר שזה יכול לקרות לכולנו, שגם הם בדיוק כמונו יכולים להרגיש אבודים ולא מסופקים בבחירות שעשו בחייהם.
יש כמה הפתעות מקסימות בליהוק פה, אבל זורחות מעל כולן ליזי קפלן, שסוף סוף מקבלת את המקום הראוי לה בקרב האיי ליסט, וכמובן קלייר דיינס, שהוכיחה שוב ושוב שהיא אחת השחקניות המוכשרות ביותר שעובדות בטלוויזיה כיום. היא באה לעבוד והיא מניחה את כל כולה על השולחן, עם משחק כל כך עוצמתי ומדויק עד שלפעמים קשה להסתכל עליה, אבל אי אפשר להסיר ממנה את המבט.
כאמור, הסדרה מאוד דחוסה ויש לה המון מה לומר על פני השטח, אבל יש לה גם הרבה מסרים שמגיעים אל הצופים בזרמים התת קרקעיים שלה. אחד הנושאים המרכזיים שלה הוא שאלת הפרספקטיבה. הסדרה מאתגרת את נקודת המבט שלנו, לפעמים בדרכים מעודנות ולפעמים היא מורידה לנו את הפואנטה כמו בלוק על הראש. בפרק הראשון טובי מסביר לבן שלו על "סופרפוזישן" בתאורית הקוונטים, ואומר ששני מצבים הפוכים יכולים להיות נכונים בו זמנים. הילד מסתכל על היד שלו כשעין שמאל סגורה, ואז מחליף עיניים, ונראה שהיד נמצאת במקום אחר. כלום לא השתנה, אבל למראית עין יש תזוזה. המבט השתנה, אבל שני המצבים נכונים. במילים אחרות, אלה שני הסיפורים שונים "אבל שניהם המציאות".
יעניין אתכן גם:
ההדלפה, השמועות ומי בטוח לא חוזר: כל מה שאנחנו יודעים על "הלוטוס הלבן" עונה 3
כל הקלפים על השולחן: "פוקר פייס" מחזירה את הטלוויזיה לימים בטוחים וצפויים יותר
מצחיקה, עצובה ואנושית: "כלבי השמורה" חוזרת עם עונה שנייה מוצלחת אפילו יותר
ההבנה הזו מסבירה לנו משהו מהותי לגבי הסדרה. שלמרות שזה הסיפור של פליישמן, למרות ששמו הוא זה שבכותרת, זהו בו זמנית בכלל לא הסיפור שלו. הוא גם הדמות העיקרית פה, והוא גם הפחות חשוב מבין הדמויות. שני הדברים האלה נכונים בעת ובעונה אחת. לאורך הסדרה מבקשים מאיתנו לזכור שהכל זה עניין של נקודת מבט. יש לכך רמז אפילו באופן הצילום, כשהעיר כולה מתהפכת ואנחנו מסתכלים על קו הרקיע של מנהטן בדרך שלא רואים בדרך כלל. זה משל לכך שחייו של טובי מתהפכים, שהוא מרגיש לא יציב וטובע בנסיבות, אבל יותר מכך, זה רמז עבורנו לפקפק כל הזמן בנקודת המבט ובעובדות כפי שהן מוצגות לנו.
הרמז הגדול ביותר לכך הוא המספרת. כשמעבדים ספרים למדיום ויזואלי משתמשים הרבה מאוד בקריינות שמלווה את האירועים, הרבה פעמים בצורה מאוד מאוסה ולא נחוצה, כי Voice Over משמש הרבה פעמים כקיצור דרך עצלני שבוחר להגיד לנו איך להרגיש במקום לגרום לנו להרגיש. ב"פליישמן בצרות" אלמנט הקריינות דווקא חשוב, והטריק הוא שהמספרת היא בכלל ליבי, חברתו הטובה של טובי. היא משמשת רוב הזמן בתור סוג של מספרת-כל-יודעת שמדברת מתוך ראשו, מתארת את חוויותיו ואת התפיסה שלו של האירועים, דרך מסננת הרגשות שלו. מדי פעם אנחנו שומעים אותה מדברת מתוך החוויות שלה או על הרגשות שלה, אבל מקומה מאוד ברור - היא הידידה של הגיבור, וכמו בכל סדרה, תפקיד הידידה זה לתמוך בו בזמן שהוא מתפרק לחתיכות, או מקסימום לאפשר השוואה של אורך החיים שלו עם שלה. בפרק הראשון היא נותנת לנו הצצה לחייה אבל מיד מסייגת "אבל זה לא הסיפור שלי". בהמשך היא דווקא תנסה לדבר איתו על מה שהיא עצמה עוברת, אבל הוא יחליף נושא ויחזור לדבר על עצמו. המשבר של ליבי הוא, לפחות בחלק הראשון של הסדרה, לא יותר מצבע רקע, אבל זה ישתנה.
ליבי היא כתבת במגזין שפונה לקהל גברי, ולמרות שהיא שם כבר למעלה מעשור, היא מרגישה שלא סופרים אותה. "אף אחד אפילו לא קורא מה שאני כותבת אם זה לא על גבר"' היא אומרת. וזה עוד רמז לטריק שעשתה פה הכותבת - היא "עבדה עלינו" להאמין שאנחנו צופים בסדרה על גבר, כשהאמת היא אחרת. לאורך הסדרה משתנה נקודת המבט לאט לאט, עד שבלי שנשים לב, אנחנו מושקעים יותר בסיפורים של ליבי ושל רייצ'ל המסתורית, והמשבר הגדול של טובי מרגיש יותר כמו התבכיינות של בחור שסובל מסינדרום ה"בחור הטוב". אחרי הכל, קל מאוד לשפוט צד אחד במערכת יחסים מתפרקת, כשכל מה ששומעים זה את העדות של הצד השני. מהצד של טובי, הטרגדיה פה היא שהוא כזה בסדר, כזה בחור אכפתי - אכפת לו מהילדים שלו, מהחולים שלו, מהאושר וההצלחה של אישתו. למרות שתמיד סלד מתרבות העשירים שאליה שאפה, הוא תמיד תמך בה ובחלומות שלה. האמת, הוא כזה בסדר, אז דברים רעים לא אמורים לקרות לו! אבל ככל שהעלילה נפרסת ונקודת המבט מתרחבת, ניתן לראות רמזים לצביעות המסתתרת מתחת לפני השטח, לצדקנות הבלתי נלאית שלו, לתחושת ה"מגיע לי" שמנחה אותו.
הסיפור הוא בין השאר גם על רגשות האשם שמרגישים אנשים פריבילגיים, כפי שהם משתקפים בלוקיישן המאוד ספציפי של האפר איסט סייד במנהטן, עם כל מערך הציפיות שבא עם אורח החיים הנהנתן הזה. נקודת המבט פה דווקא מאוד צרה, כמה בלוקים של בניינים עם שוער ותקרות גבוהות, וגני ילדים שצריך לרשום אליהם את הילדים ברגע ההתעברות וגם אז הם יתקבלו רק עם פרוטקציה. כל דמויות המשנה שמאכלסות את עולמו של טובי הן לבנות, עשירות ומיוחסות. הוא וחבריו אמנם מאוד יהודים, אבל הם רחוקים מלהיות מיעוט מקופח במקום השני על פני כדור הארץ שבו הכי קל להיות יהודי. אלה אנשים שלמראית עין הכל הסתדר להם בדיוק כפי שרצו, והם עדיין לא מאושרים, לא מסופקים, לא יודעים איך להציל את נפשם.
הבחירה במיקום הזה מאוד מכוונת, ולא סתם אלה דמויות סופר-ניו-יורקיות, עם כל הקלישאות השמאלניות המקובלות. הסדרה מודעת לאירוניה שקיימת בכך שהיא מדברת על אנשים שמעזים להיות אומללים למרות שהחיים שלהם כביכול כל כך בסדר, כל כך קרובים לחלום הקפיטליסטי המושלם, וזו גם הביקורת שיצירות מהסוג הזה חוטפות כל הזמן. בימינו, התבוננות פנימה לתוך נפש האדם מקבלת חשיבות כמו שלא היתה לה בעבר, ותנועת הנגד היא לקרוא לכל זה במילת הגנאי "Wokeness" לפטור את החפירה הפסיכולוגית בחיפוש אחרי האושר בתור התבכיינות של אינטלקטואליים שמאלנים עשירים. ברור שיוצרת הסדרה מודעת ומגיבה לכך.
"פליישמן בצרות" היא יצירה שמתיימרת לעשות כל כך הרבה, וזה עונג גדול לדווח שהיא די מצליחה לעשות "וי" על כל הדברים ברשימה שלה. עד שנגיע לסוף הסיפור, היא תעביר אותנו טלטלות רגשיות, תגרום לנו להזדהות עם דמויות שונות בסיטואציות סותרות, תגיש לנו סיפור של אישה במסווה של סיפור של גבר, תגרום לנו לשנות את דעתנו על הגיבורים מספר פעמים.
וכמו בחיים, אין בסוף שום פתרון. אין איזו תובנה או רגע של "אה-הא!" שיכניס היגיון בכאוס ויחזיר הכל למקומו. הכל מעגלי, ולמרות שהזמן והעלילה נעים קדימה, הדמויות רק מסתובבות סביב עצמן, ולבעיות שלהן אין תיקון מהיר. כולם צודקים וכולם טועים, והכל נכון וקורה בו זמנית. ובכל זאת, אחרי שפרק אחרי פרק הבימוי לוקח אותנו במסע המלחיץ והנוירוטי הזה, מחזק את תחושת איבוד השליטה באמצעות צילום ומוזיקה חורקנית, הסדרה עדיין משאירה אותנו עם תקווה וחיוך, עם תחושה שנשרוד גם את המשבר הזה.