אמבולנס עם אורות מהבהבים עמד ליד תיבות הדואר בישוב הקטן שבו אני גר, ולידו רכב של מתקן מזגנים ומקררים שהשמשה הימנית שלו הייתה מנופצת, אבל אני לא ייחסתי לזה שום משמעות מיוחדת. באתי לאסוף את הספרים שחיכו לי שם - הראשון הוא "האחרון", ספרה של תמר גלבץ שנפטרה לפני שלושה חודשים ממחלת הסרטן, והשני הוא "ארץ המנזרים" של הבמאי, התסריטאי והסופר שחר מגן ("בתולות", "דיבוקים").
לכאורה אין קשר ישיר, ברור וגלוי בין שני הספרים, בטח לא כמו הקשר בין האמבולנס והרכב עם השמשה המנופצת, אבל יש קשר סתום ולא ממש מוסבר, אפילו בחזות החיצונית ובעטיפה שלהם. בספר של תמר גלבץ זהו איור של האמנית ענת בנדורי, שבמרכזו ציור של שמלת כלולות שחורה ומעליה קולב לבן, ובספר של שחר מגן ציור בשם "אישה על סוס" של האמנית הצעירה והמוכשרת אור לפיד. שניהם גרמו לי להישאב לתוך שני הספרים ולקרוא את שניהם כמעט במקביל.
בעצם שני הספרים מסמנים שני מודלים של כתיבה: זה של גלבץ הוא מעין "רק על עצמי לספר ידעתי", אבל ה"עצמי" הזה רחוק לכאורה מאוד ממודל ההתמודדות הנשי שעיצבה המשוררת רחל, שנה לפני מועד פטירתה ממחלת השחפת. הספר של שחר מגן, לעומת זאת, הולך החוצה. רחוק. לעבר המדבר ולעבר סלעי החוואר המקיפים את ים המוות - ים המלח. לא תמצא אצלו כמעט דבר מהביוגרפי, בטח לא בדרך גלויה.
בשני הרומאנים עומדות במרכז דמויות של נשים. בספר של גלבץ יש יסודות אוטוביוגרפיים ברורים ולא מוסווים, והוא מלווה בעיקרו את סיפור ההתמודדות שלה עם המחלה. התמודדות קשוחה, כמעט "מערבונית", נטולת גינונים, בלי שום מייקאפ סנטימנטלי. בלי איפור. בלי גרם של התייפייפות. בלי שום שומן. העולם הוא הגוף המורעל בתרופות של הכימו, וגם שאר המראות מחוץ לבית החולים הופכים מעין הדהוד של אותו עולם מסויט. אפילו פריז, שאליה מגיעה גלבץ לכמה ימים בין טיפול לטיפול, לא נחלצת מהתיאור הגיהנומי הזה.
הספר של תמר גלבץ כואב. אכזרי. חותך בבשר החי, אם אפשר להפעיל את המטאפורה המעט משומשת כנגד עצמה. כתיבה שלא מרחמת - לא על עצמה ולא על אחרים. המילים שלה תוססות. נוקבות. צוללות לתוך הנשמה ומותכות בה. סיפור המחלה והטיפולים והאשפוזים והויה דולורוזה מהבית לבית החולים עומד במרכזה. הכתיבה שלה נובעת מתוכה. מהעולם הקרוב. מהביוגרפי. היא לא נשארת רק שם כמובן, אבל זהו מקור הכוח וה"חיות" שלה, אם ניתן לכנות זאת כך.
כנגדה, ספרו של שחר מגן בורא עולם. חוצב אותו מתוך דמיונו, אם אפשר לומר, וזה דמיון מרהיב ועשיר ומשכנע מאוד: ישוב קהילתי מבודד ליד ים המלח, שבו נפרשת רשת של דמויות ורשת של קשרים מסועפים ביניהם, אבל באופן מוזר נראה שעל שני הספרים מרחפת באיזו דרך השורה הבלתי נשכחת של רחל המדברת על "יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל", ושני הספרים האלה חוקרים, כל אחד בדרכו המיוחדת, את עניין הבדידות.
אצל שחר מגן מדובר בשתי אחיות. הראשונה צאלה, רווקה בת ארבעים ושש, שביישוב המבודד שבו היא גרה ליד ים המלח מתרחשים בזה אחרי זה שורה של מקרי מוות מסתוריים. צאלה פועלת כבלשית מטעם עצמה, מגלה קשרים וחיבורים סמויים בין הקורבנות, רוקמת פרשנות משלה למקרי המוות ומנסה להרכיב תמונה מלאה מהולה ביסוד מיסטי אפילו. צאלה מאמינה שיש דבר-מה גדול יותר שיכול לחבר בין הנקודות ולהסביר את האירועים, ואת התפקיד שלה בהם. התיאוריה שהיא מפתחת הולכת ומסבכת אותה, עד שיום אחד גם היא נעלמת מהיישוב, ומותירה אחריה סימני שאלה רבים.
אחותה הצעירה נטע (אני מניח שהתעקשות על המילה "נטיעה", שורשים, היאחזות, לא מקרית כאן) היא סגנית מפקד בית סוהר לנשים ואם לשניים. רגליה נטועות בקרקע. נטע מחזיקה בפרשנות אחרת, ארצית יותר, למתרחש. אך ככל שהיא נחשפת לחייה של אחותה ולמנהגי המקום, כך הופך היישוב הקטן לאפל ומאיים יותר ויותר וחיי השגרה הבורגניים שלה סוטים אט אט ממסלולם. מעבר לשאלת מי אחראי על מותם המסתורי של הקורבנות (לא נעשה פה ספוילר כמובן), שחר מגן מתעניין בהשפעת החקירה על הנפש. על ה"רעלים" הממיתים שהיא מחדירה לתוך הגוף ולתוך המחשבות.
שני אופני החקירה, של האחות הגדולה ושל האחות צעירה, יכולים להצביע על שתי אפשרויות איך לפרש את העולם. האם ה"פיצוץ" הוא פנימי או חיצוני. משהו שנובע מאיזה איום שמשוגר מבחוץ או התפתחות של איזו לקות או סיבוך נפשי עמוק. מהבחינה הזאת, לא בטוח שבכוונת מכוון דווקא, יש פה אמירה נוקבת וחריפה על החברה הישראלית. כלומר ניסיון לבחון מה יביא חלילה לקריסתה - איום פנימי או חיצוני.
לכאורה הדרך השנייה, המעשית, של האחות הצעירה היא ה"מנצחת", כלומר מביאה לגילוי של האחראים של שרשרת הרציחות, אבל הפרשנות של האחות הבוגרת מעשירה כמובן גם את אופן המבט שלנו על האירועים.
איכשהו הספר הזה העלה בזיכרוני את "ארצות התן", הספר הראשון וה"מיתולוגי" של עמוס עוז, מבחינת החוץ המאיים הסוגר על אנשי היישוב ומהדהד איזו אפלה שרובצת בנפשם. במקרה של הספר של שחר מגן, מדובר על ארץ המנזרים, מזרחית לעיר יריחו, שאותה הקיף הצבא במוקשים רבים אחרי מלחמת ששת הימים, ואותם מוקשים מאיימים עכשיו על שלוותם ושלומם של אנשי היישוב. מי שירצה יוכל למצוא גם בזה אמירה פוליטית חריפה - מעין הגולם שקם והתהפך על יוצרו - אבל זה כאמור לא מרכז הספר בעיניי. זה ספר חכם מאוד, סוחף וקריא - תמיד מעלה חשובה מאוד מבחינתי.
אני נמנע בדרך כלל לשער השערות מי יצליח ללכוד את מבטם של מחלקי הכיבודים והפרסים הספרותיים השונים, אבל אומר רק ששני הספרים ראויים מאוד מבחינתי להיות כלולים ברשימה ארוכה או קצרה, כשזאת תעלה ותבוא.
"האחרון" / תמר גלבץ. הוצאת חרגול. 166 עמודים.
"ארץ המנזרים" / שחר מגן. הוצאת אחוזת בית. 327 עמודים.