מיילי סיירוס היא לא טיילור סוויפט - לכן קל כל כך להתחבר אליה

למרות שאנחנו רק בחודש מרץ, אפשר כבר להכריז. "Flowers", של הזמרת האמריקאית מיילי סיירוס, הוא שיר השנה לשנת 2023. המספרים מגבים זאת. מהרגע שהשיר יצא באמצע ינואר, כל שבוע הוא השיר המואזן ביותר בעולם ומקום ראשון בכל מדינה אפשרית. כמו כן, לא נראה ששום דבר הולך לעקוף או לעצור אותו בקרוב.

מעבר לזה, מדובר בשיר ממש טוב. כזה עם מלודיה כובשת, הפקת רוק מדויקת והכי חשוב, שיר עם מסר מכונן לתקופה. בעידן ה-Woke, "פלאוורס" הוא המנון פמיניסטי מזן חדש. הבית הראשון שלו אמנם מספר על פרידה דרמטית של סיירוס מבן זוגה, אבל ההמשך מקבל טוויסט מעניין. סיירוס בוחנת את הצורך, בעידן הנוכחי, של נשים בגברים. "אני יכולה להביא לעצמי פרחים", סיירוס שרה, "לכתוב את השם שלי בחול, לדבר לעצמי שעות, לומר דברים שלא תבין". אם אישה יכולה לדאוג לעצמה להכל, בשביל מה צריך בנים?

בצל ההצלחה המדהימה של השיר הזה, ביום שישי יצא אלבומה החדש של סיירוס, "Endless Summer Vacation". הסינגל והאלבום ממקמים את סיירוס כאחת הזמרות החשובות והמוערכות כיום בעולם. גיבורת רוק ומודל להעצמה נשית. בהתחשב בהיסטוריה של סיירוס, המקום שאליו הגיעה כמעט בלתי נתפס.

סיירוס החלה את הקריירה שלה בגיל 14 כדמות הראשית בסדרה "האנה מונטנה", ילדה אמריקאית טובה שגם יודעת לשיר. בזמן הסדרה סיירוס הוציאה אלבומים תחת השם האנה מונטנה, וככל שההצלחה שלה התעצמה, היא עברה להוציא מוזיקה תחת שמה האמיתי. מונטנה/סיירוס זכו להצלחת ענק ואמריקה התאהבה בה והפכה אותה לסוג של הדארלינג הלאומית.

ואז, לפני עשור, בגיל 20, סיירוס נשברה. נמאס לה להיות הילדה שכולם אוהבים, ובמקומה, עם האלבום "Bangerz", קיבלנו את מיילי חדשה. מיילי הפרובוקטיבית והמינית, שממלאת את מדורי הרכילות. האירוע הגדול במהפך של מיילי היה כשהיא הוציאה את הקליפ ללהיטה "Wrecking Ball" מתוך אותו אלבום. סיירוס קיצצה את השיער, וכשהיא עירומה היא נראתה מתנדנדת בתשוקה על כדור הריסה. רגע איקוני. האמריקאים התקשו לעכל איך הנערה מהבית השכן הפכה למישהי כל כך מופקרת, ומיילי הסבירה שהקליפ שנעשה בהשראת הזמרת האירית שינייד אוקונור. בתגובה לטענה הזאת פרסמה אוקונור מכתב פומבי שעשה כותרות, ובו כתבה לסיירוס שלתעשיית המוזיקה לא אכפת ממנה ושהיא הופכת אותה לזונה. "תפסיקי להיות מסורסרת על ידיהם", אוקונור הוסיפה, "ותוציאי את הכישרון שלך בלי הצורך לרצות אף אחד".

סיירוס לא קיבלה את המכתב בצורה טובה. כתגובה לאוקונור הפציצה סיירוס את הטוויטר שלה בכל מיני כתבות ישנות על מצבה הנפשי של האירית, כדי להשפילה. אוקונור אולי באמת לא הכי מסודרת בראש, ובזמן כתיבת המכתב כנראה שנתפסה כסוג של דודה בומרית, אבל בטווח הארוך המכתב שלה לסיירוס היה מסמך מכונן. כזה שנותן פרספקטיבה סופר חזקה על איך דברים בתעשיית הבידור מתנהלים. גם סיירוס עצמה, שנראה היה שמתייחסת למכתב בבוז, כנראה הפנימה.

סיירוס הייתה בת 20 והחליטה לעצור. היא יצאה להפסקה של ארבע שנים מפעילות מסודרת, שאחריהן נראה שחזרה כבן אדם אחר לחלוטין. שונה לגמרי מזה של הילדה הטובה של תקופת האנה מונטנה או לחלופין של הילדה הרעה של תקופת "Bangerz". השינוי היה כל כך גדול, עד שתיאוריות קונספירציה באותה תקופה גרסו שסיירוס נרצחה והוחלפה במישהי אחרת (!).

נרצחה או לא, בשש השנים האחרונות אנחנו ללא ספק מקבלים מיילי אחרת. סיירוס שהיא מעיין אישה מבוגרת, כזאת אמריקאית רגילה. אחת שלא נראית יוצא דופן או שאין סביבה סיפורים מעוררי מחלוקת. כבר בת שלושים, סיירוס הוציאה את אלבומה ה-13 במספר (אם כוללים את ששת אלבומיה תחת השם האנה מונטנה). "Endless Summer Vacation" הוא סוג של פרק שלישי בטרילוגיה הבוגרת שלה. הראשון מהשלישיה היה האלבום "Younger Now" משנת 2017, שהיה אסופה של כל מיני קטעים בסגנונות מוזיקליים חדשים עבור מעריציה של מיילי, כלומר - לא שירי פופ. סיירוס ניסתה להיות שם אישית ולספר על מה שקורה בחייה. הבעיה היתה שחייה, כאישה צעירה, מפורסמת ועשירה, לא הובילו לתובנות מעניינות מדי.

שלוש שנים אחר-כך, בשיא תקופת הקורונה והסגרים, סיירוס הוציאה את מה שנחשב לאלבום הטוב ביותר שלה - "Plastic Heart". בזכות הפקה אלקטרו-פאנקית, קול שהפך לצרוד א-לה בוני טיילר ושת"פים עם בילי איידול, ג'ואן ג'ט וסטיבי ניקס - האלבום מיקם פתאום את סיירוס כרוקרית אמיצה. "Midnight Sky", הסינגל המוביל מתוכו שנשמע כאילו הוא לקוח מהאייטיז, הפך ללהיט עצום, ובין השאר חיבר את סיירוס, במקביל למעריציה הצעירים, גם לקהל מבוגר. זה לקח זמן, אבל לראשונה בקריירה שלה סיירוס זכתה להערכה אמנותית וליחס של זמרת רצינית.

"פלסטיק הארט" אולי לא היה להצלחה מסחרית אדירה, אבל הוא בנה את סיירוס מבחינה תדמיתית כל כך טוב, עד שנראה שאת הפירות היא קוצרת עכשיו, עם האלבום החדש. זה התחיל כמובן ב-"Flowers", שאולי נכתב כשיר פרידה כואב אבל קיבל משמעות אחרת. אנחנו לא חיים יותר בזמנים שאישה חייבת גבר כדי לשרוד או כדי להיות מאושרת. למעשה, כפי שהשיר מסביר, כנראה ההפך הוא הנכון. זה נראה לנו מסר פשטני, אבל בעולם שבו עדיין מספרים לילדות לפני השינה את סיפורי האגדות על הנסיך על הסוס הלבן - הוא חדשני.

הסינגל פותח את האלבום, שכולל עוד 12 שירים, האחרון מביניהם הוא גרסת דמו לשיר הפותח. השירים נשמעים טוב, אבל אין בהם את ההברקה שיש בלהיט הראשון. רוב השירים דנים בפרידות או במערכות יחסים, אבל לא באותה צורה חריפה. השיר השני, "Jaded", שם היא שרה בפזמון "It's a fucking shame that it ended like that", והשיר התשיעי, הדואט עם סיה "Muddy Feat", שם היא שרה שוב ושוב "Get the fuck out of my house with that shit" - עוסקים כנראה בגרוש של סיירוס מזה ארבע שנים.

סיירוס הייתה נשואה לשחקן האוסטרלי ליאם המסוורת', שעל פי השמועות בגד בה עם לא פחות מ-14 נשים שונות. השירים האלו, מן הסתם, רווי כעס, אבל אין בהם שום תובנות מעבר לזעם. מה גם שאחרי שני אלה מגיעים שירים שמספרים על הכמיהה של של סיירוס למערכות יחסים. כך, ב-"Rose Colored Lenses", שבא אחרי "Jaded", סיירוס משוועת לכך שדברים לא באמת ישתנו. בנוסף, ב-"Wildcard" שבא אחרי "Muddy Feat", סיירוס פותחת במילים "בוא נשחק אמא ואבא. אני יכולה להיות אשתך".

אחרי שני האלבומים הקודמים, שזגזגו בין מלא סגנונות מוזיקליים, באלבום החדש נראה שסיירוס התפקסה. ב"חופשת קיץ נצחית" ההרגשה היא שהמקום שלה נמצא בשילוב של רוק, עם נגיעות קאנטרי ואלטרנטיבה רכה. קצת ברוס ספרינגסטיני כזה. זה הקו המנחה ברוב השירים, אבל למרבה השמחה, האלבום לא כזה מונוטוני ויש בו גם כמה יוצאי דופן, שבאים ברצף באמצעו. הקטעים שש עד שמונה - "Handstand", "River" ו-"Violet Chemistry".

"Handstand" הוא קטע טריפ-הופי עם ניחוח ניינטיזי שמפאר את היכולות הפיזיולוגיות של סיירוס. "אני רואה שאתה מתעלם משיחה מאמא שלך", סיירוס שרה, "כשאתה לא מבין איך אני עושה פאקינג עמידת ידיים". השיר ההזוי מתחלף ב-"River", שנשמע כמו מחווה למדונה וגם קצת לליידי גאגא. פאוור פופ אלקטרוני סוחף, עם גיטרות שנשמעות כאילו הן של ג'וני מאר מהסמיתס. לגמרי מרגיש כמו הלהיט הבא מהאלבום. אחריו מגיע "Violet Chemistry", שבחיבור שלו עם "Muddy Feat" הם הקטעים שהכי נשמעים כמו פופ מודרני, כזה שסיירוס היתה יוצרת פעם.

למרות שאין באלבום אף קטע נוסף שמשתווה ברמתו ל-"Flowers", ולמרות שהסיפורים של סיירוס על תסבוכי מערכות היחסים שלה או הכמיהה למערכות יחסים קצת משעממים, האלבום מצליח להחזיק יפה. כנראה שדווקא הנורמטיביות הזאת יצרה סיפור שאפשר להזדהות עמו. למרות שהיא עשירה ומפורסמת, סיירוס היא לא טיילור סוויפט. טיילור אולי יותר מצליחה ונערצת, אבל סוויפט, על המושלמות שלה, הפכה ללא נגישה. סיירוס, לעומתה, מציגה חיים יומיומיים, עם מערכות יחסים מהחיים. זה אולי קצת שגרתי, אבל דווקא בגלל זה מאוד קל להתחבר אליה.