"המלט" של וויליאם שייקספיר, המוצגת בתיאטרון בית ליסין בבימויו של יאיר שרמן, היא הצגה ארוכה. שלוש שעות בערך, שיש בה המון מלל ותככים והעמדות פנים. אבל בחלוף ימים ושבועות מההצגה שראיתי, אני חושב בעיקר על תמונה אחת מתוכו, שלא יוצאת לי מהראש. זאת תמונת הסוף.
בסצינה הזאת - "המלט" כבר בן יותר מ-400 שנה, אז תסלחו לי, אני מרשה לעצמי לצפצף על משטרת הספוילרים - נערך הדו-קרב בין המלט, גיבור המחזה האומלל, ובין לארטס, הנחוש לנקום את מותה של אחותו אופליה, שספק שמה קץ לחייה בעקבות שרשרת אירועים טראגית הכוללים את רצח אביה וחילופי מילים קשות עם המלט, שחיזר אחריה. זה אינו דו-קרב תמים, אלא שהמלכודות הקטלניות שנטמנו בו נגד המלט פונות נגד יוצריהן, ואיש כמעט אינו ניצל מהמוות. לא לארטס, לא המלכה האם גרטרוד, וגם לא המלך הנכלולי קלאודיוס, שנרצח בידי המלט הגוסס בעצמו. כמו בסרט של טרנטינו, זה נגמר כשכמעט כל הדמויות על הרצפה ודם נשפך כיין לכל עבר.
זוהי תמונה אלימה של הרס מוחלט שאיש אינו מסוגל לעצור, אבל גם, על סף המוות, של הסרת המסיכות וההיתממויות. האם, מרגע שהקוביות החלו להתגלגל, אפשר היה לעצור את הרכבת הזאת, או שלא היה מנוס מכך? האם, לממלכת דנמרק, מרגע שנרקבה, אין ברירה אלא לקרוס לתוך עצמה? וכמה נורא הוא הרגע הזה, שבו כל האלימות המוסווית והמופנמת מתפרצת החוצה. ואולי זהו המסר הגדול? לזכור שפוטנציאל האלימות תמיד עשוי להתממש באופן הנורא ביותר?
אבל נניח לרגע בצד את כל המוות, הרצח והנקמה בעבור התמונה הכללית: ההפקה החדשה של "המלט" היא קודם כל בשורה מצוינת לתיאטרון הישראלי. לא מפני שאנחנו צריכים עוד המלט או עוד שייקספיר, אלא משום שחסרות לנו הצגות שדורשות מאיתנו מאמץ. וזו הפקה שדורשת: היא ארוכה למדי; מתפקעת מרעיונות מקוריים; חלקם טובים וחלקם רעים; היא מדברת בשפה מתוחכמת. הצופים צריכים להיות מרוכזים וסקרניים בשביל לשחות בתוכה. זו עסקה משתלמת - "המלט" היא חוויה נפלאה, שמומלצת לכל מי שאוהב תיאטרון. בתרבות הריגושים חסרת הסבלנות שבה אנחנו חיים, ההפיכה של הפקה כזאת לאירוע היא כמעט התגרות חצופה. במילים אחרות: גם אם משהו רקוב בממלכת דנמרק, משהו טוב קורה בבית ליסין.
"המלט" היא הצגה שהיא הכול: דרמה פוליטית, טלנובלה משפחתית, קומדיה של טעויות ואפילו סאטירה פנימית על עולם התיאטרון. נזכיר את עיקר הדברים. הגיבור - בגילומו המשכנע של אסף יונש הצעיר ("מי שמע על חוה ונאוה") - הוא נסיך דנמרק, האבל על אביו (אלי גורנשטיין הנפלא) וזועם על אמו (שירי גולן), שלא המתינה זמן רב אחרי מות בעלה והתחתנה עם אחיו קלאודיוס (רמי הויברגר). מפגש עם רוחו המתה של אביו מעלה בו את החשד כי קלאודיוס רצח אותו, ומכאן מתחילה מסכת של מזימות הדדיות, העמדות פנים וכיפופי ידיים, שבהם מתערבב למרבה הצער מערכת היחסים שלא נולדה בין המלט ואופליה (כרמל בין בהופעה שוברת לב), בתו של אחד מאנשי החצר - עניין שמסתיים בנסיבות טראגיות ורעילות. בשלב מסוים מגויסים למערכה כנגד המלט גם חברי הילדות שלו, רונזקרנץ וגילדנשטרן, שגורלם אינו טוב בהרבה. סופו של הסיפור בקריסתו של בית המלוכה כולו.
שרשרת הטרגדיות הזאת, המובאת לקהל בתרגומו הקולח של דורי פרנס (הישג אדיר בפני עצמו), מתרחשת בזמן עבר ובהווה גם יחד. החצר המלכותית כמו שייכת לעבר מונרכי קדום, עם כל התלבושות והגינונים, אך העלילה מתקדמת באמצעות מצלמות וידאו, למשל. ככלל, המודרניות מולבשת על החצר הדנית, ובכמה רבדים - בין אם באופן ישיר, באמצעות הנכחה של אלקטרוניקה, אוזניות, קונדום או קטע משירים של אייל גולן וג'ו עמר - או אפילו בריאתם המחודשת של רוזנקרנץ וגילדנשטרן כנערי שוליים מסטולים מכיכר החתולות - ובין אם באופן סמוי, ברובד שמתרחש בינינו הצופים, כמי שרואים את מקומן העלוב והמצומצם למדי של הדמויות הנשיות במחזה ואת היחס העגום של הגברים אליהן. אי ההלימה בין הזמנים עוקצת בכוונה את הצופים, מזכירה להם שהם צופים בהצגה ומנסה לקרב את העלילה ככל האפשר להתנהגות אנושית בת זמננו.
ההפתעות על הבמה מרובות, כך שלא משעמם לרגע בהצגה הארוכה מאוד הזאת. ואולם, צידו השני של המטבע הוא שחלק מהרעיונות האלה מעיקים עד תמוהים. בשלב מסוים "המלט" יוצא מהבמה ומשוטט במסדרונות התיאטרון כשהדברים משודרים אלינו על המסך, בלי שום הצדקה של ממש. כך גם משום מה ישנן דמויות המעוצבות כפועלי בניין בלי שום סיבה הגיונית נראית לעין. כך חלק מהקריצות והציטוטים המודרניים שהוכנסו לתוך ההצגה - השיר של אייל גולן למשל - יכולים להתמקם באיזה היגיון פנימי מסוים, קריצה מתחכמת למאבקי האליטות בישראל, אלא שקריאה כזו מודבקת באופן גס לטקסט המקורי באופן בלתי משכנע, ושכרה יוצא בהפסדה.
ב"המלט" הטקסט הוא המלך האמיתי, ואינספור שורות מחודדות נאמרות אחת אחרי השנייה במהירות מסחררת. זה מרהיב לפרקים, אך גובה מחיר מסוים מהמשחק, שבמקרים מסוימים נדמה כמעט טכני ולא מספיק משכנע. לא על כל הצוות אפשר לראות את קשת הרגשות והמשמעויות של הדברים שיוצאים מפי הדמויות שהם מגלמים. המצטיינים הם שני השחקנים הצעירים: יונש כגיבור המיוסר, ובין כמושא חיזוריו האומלל, אופליה. יונש ניחן בכריזמה משמעותית, ונכנס בהצלחה לדמות הנסיך בעל ההומור המריר והסוער; ואילו בין, המוכרת לציבור כאחת מכוכבות "המפקדת", שוברת את הלב כשדמותה משתגעת. התפקיד של אופליה במחזה לא גדול מאוד - היום זה בטח היה אחרת - אבל בין לוקחת בשתי ידיים את השורות שהיא מקבלת, שכוללות בין היתר סצינה שבה היא שרה/צועקת את טירופה.
ויש עוד עניין אחד שכדאי להזכיר - המפגש של המלט עם להקת השחקנים הנודדת שירדה מגדולתה ומגיעה אל הטירה. בהתחלה, המלט משוחח עליה עם רוזנקרנץ וגילדנשטרן. הידרדרות הלהקה, מסביר רוזנקרנץ, קשורה בעלייתה של קבוצת שחקנים מסוג חדש. "יש, אדון, להקה של ילדים, גוזלים שצורחים חזק יותר על כל נושא ועניין ומקבלים על זה תשואות אימתניות. אלה האופנה האחרונה, והם מטלטלים את מה שהם קוראים לו 'הבמות המקובלות'", אומר רוזנקרנץ, ועל הדרך שובר שוב את הקיר עם בדיחה על בית ליסין.
ללא קשר לדאחקה הפנימית, המפגש עם המחזה שבתוך המחזה הוא אלגוריה עצובה למצב התרבות בישראל. לא הבדלי הגילאים, כי אם הצרחנות והוולגריות המשתלטות על כל חלקה טובה וזוכות לתשואות. "המלט" של בית ליסין אינה הצגה נטולת בעיות, אבל בעצם העלאתה השאפתנית היא קוראת תיגר על הבידור הנבוב שמסביב. ובאקלים התרבותי הנוכחי, זה דבר גדול.