בספר הבלתי נשכח "גם אהבתם וגם שנאתם", שכתב לפני שלושים שנה בערך הסופר חיים באר על מערכת היחסים המסובכת והמורכבת בין עגנון, ברנר, והמשורר הלאומי ביאליק, הוא מספר בין השאר על אחת האמירות הידועות המיוחסות לעגנון. האחרון העריך מאוד את המחויבות המוסרית והחברתית העמוקה של ברנר שבאה בין השאר לידי ביטוי בכתיבתו, אבל מצד שני הקפיד לציין בלא מעט סרקזם, שהוא, ברנר, לא היה "בעל דמיון". כלומר, על פי עגנון, לא הייתה לברנר היכולת לברוא עולמות רחוקים, ורוב הזמן בכתיבה שלו הוא נשאר קרוב לעצמו ולעולם שפגש והכיר. הייתה באמירה הזאת גם מעין "עדות עצמית" מחמיאה כמובן ולא ממש מובלעת על עגנון עצמו - כלומר שבניגוד לברנר הוא מצליח לברוא עולמות כאלה ולשלב מבט עמוק ולא פעם אירוני בתוך עלילות עשירות ושובות לב.
אבל הייתה באמירה הזאת - מלבד הצד הפיקנטרי כמובן, המעיד על הסופר הגליציאני החכם והמשובח שבסופרים, שלא נשאר אפילו לרגע חף מלא מעט סממנים מובהקים של אהבה עצמית - גם מחשבה מעניינת על טיבה של הכתיבה, ולאו דווקא על השאלה אם כתיבה כזאת או אחרת היא בהכרח טובה או רעה.
נדמה לי שבספר החדש שלו והשישי שלו, "לראות את הים", מצליח הסופר יוסי סוכרי לחבר באופן מוצלח בין שני הסגנונות האלו של הכתיבה. מצד אחד הוא מצליח באופן משכנע למדי להיות "בעל דמיון" ולברוא עלילות שמתרחשות בחלקים שונים של העולם, ועולמות שהחוטים הקושרים בינם לבין עולמו הם לא בהכרח גלויים וברורים. מצד שני, משוקעות בספר לא מעט מחשבות פילוסופיות עמוקות בלי מרכאות וסוגיות הקשורות לשאלות של חברה, משפחה, מוסר, ובעיקר העמידה מול אי ההימנעות הכואבת של המוות.
ארבע דמויות עומדות במרכז הספר הזה - שתי נשים ושני גברים, אישה אחת וגבר אחד מישראל, והשאר מאנגליה ומארצות הברית. קירה היא סטודנטית לתאולוגיה מקיימברידג', גבריאלה היא נגנית בס ויוצרת שמגששת את דרכה בסצנת המוזיקה של תל אביב, ז'אן מישל הוא כדורסלן עבר שנחלץ מחיי עוני בפריז אל ליגת הכדורסל הטובה בעולם (סוכרי עצמו היה שחקן פעיל בנבחרת הקדטים של ישראל), ורון הוא עורך דין תל אביבי באמצע שנות הארבעים של חייו. כל הארבעה מתמודדים עם בשורה בריאותית קשה שנוחתת עליהם יום אחד ומשנה את חייהם מן היסוד.
סביר להניח שהעובדה שהגיבורים שסוכרי בוחר לעצב באים ממקומות שונים בעולם, נועדה כבר מלכתחילה להבהיר לנו שמדובר כאן בעניין אוניברסלי הנוגע בעצם ל"כל אדם", ולא רק תוצר של "המצב הישראלי", תהא ההגדרה הזאת אשר תהיה.
סוכרי כזכור הקדיש לא מעט זמן כתיבה לשאלת הזהות המזרחית בספרים כמו "אמיליה ומלח הארץ", "אמזלג", ובעיקר "בנגזי -ברגן בלזן", הספר שמספר על שואת יהודי לוב, ובו "הפקיע" סוכרי, אם ניתן להשתמש בביטוי הזה, וחילץ את המונח הרחב "שואה" כמשהו שמתקשר אוטומטית בעיקר ליהדות מזרח אירופה. הדבר הזה, יחד עם הזרקור שהופנה גם למה שקרה לקהילה היהודית בסלוניקי, יצר תיקון חשוב ומשמעותי בדרך שבה אנחנו משקיפים היום על האירועים הטראגיים שעברו על העם היהודי במלחמת העולם השנייה. פה כאמור מתנתק סוכרי מהנושאים שהעסיקו אותו בעבר, אם כי צריך לומר שאותם חלקים של התרבות המערבית שמופיעים בספר הזה עניינו אותו גם בעבר ומצאו ביטוי בכתיבתו.
ה"מצע" הזה מאפשר לסוכרי לשזור שורה שלמה של מחשבות - אם אפשר לומר קצת בהכללה - על אופי הקיום האנושי בכלל ועל הצד הטראגי שטמון בו. אחת הדמויות מעלה אפילו ברצינות רבה את המחשבה שאם זה הגורל שצפוי לנו במוקדם או במאוחר, אולי עדיף היה לא להיוולד בכלל.
צריך לחזור ולהדגיש - בשום שלב הדמויות שאותן יצר סוכרי לא משמשות רק כמעין "כלונסאות" שעליהן הוא טווה את רשת ההשקפות והמחשבות הפילוסופיות על טיבו של העולם. לכל דמות שנמצאת שם יש חיים ו"ביוגרפיה" ועולם, וכולן יוצרות בסך הכל פסיפס אנושי ייחודי ונוגע מאוד ללב.
פה ושם נוטה סוכרי "להתקשט" במחלצות אינטלקטואליות וברשימת ספרים ורפרנסים תרבותיים כמו המיתוס של השיבה הנצחית של מירצ'ה אליאדה, הסונטה מספר 14 לפסנתר של בטהובן והציור "מלאך ההיסטוריה" של פול קלי, שהשפיע רבות על ההגות של הפילוסוף והמבקר היהודי גרמני ולטר בנימין. אין ספק שסוכרי עצמו מכיר היכרות אינטימית את כל הרפרנסים שהזכרתי, אבל לא תמיד בטוח שהם נובעים באופן טבעי וזורם מתוך עולמם של הגיבורים. ברגעים הפחות מוצלחים (יש מעט כאלה) הרגעים האלה יכולים להיחשב למעין "הפגנת שרירים" אינטלקטואלית שלא ממש הכרחית - הספר עומד חזק ויציב גם בלעדיהם.
בעיקר זהו ספר על החיים שהם מבחינת "הבהוב חטוף מאפלה לאפלה", כמו שאומרת אחת הדמויות ב"מחכים לגודו" של בקט. יש בו יותר הרהור ומחשבה מאשר "פעולה" של הגיבורים, ויש בו יסוד אלגי חריף - עצב על החיים שהולכים ומסתיימים. עצב ותחושת השלמה וקבלה. בשום שלב אי אפשר שלא להעריך את הרצינות, החוכמה והעומק שבה כותב סוכרי על כל הדברים. אם מוסיפים על כך את העובדה שאמו האהובה של סוכרי נפטרה בזמן כתיבת הספר הזה (הספר מוקדש לה) יכולים די בנקל ליצור חיבור עם משהו שיש בו הדהוד עמוק לדברים שחש כמעט כל אדם שחי כאן.
"לראות את הים" / יוסי סוכרי. הוצאת עם עובד. 194 עמודים.