לפני 14 שנים, ולאחר תלאות רבות, דפש מוד סוף סוף הגיעו לישראל. זה קרה אחרי ששלוש שנים קודם לכן ההופעה שלהם בארץ בוטלה ממש ערב האירוע, עקב מלחמת לבנון השנייה. האכזבה הייתה אדירה והביקור ב-2009 היה אמור לפצות עליה. אבל הגורל כמעט גרם גם להופעה הזאת להתבטל. ביום ההופעה באצטדיון רמת גן, חבר הלהקה אנדי פלטשר עודכן שאביו הלך לעולמו. סביר להניח שרוב האומנים בסיטואציה הזאת היו מבטלים או דוחים את המופע. אבל שני חברי דפש מוד האחרים, מרטין גור ודייב גאהן, החליטו שביטול נוסף יהיה לא הוגן כלפי המעריצים הישראלים ושצריך להמשיך כרגיל. בסוף, המופע הזה נחשב לאחד הגרועים שנצפו בארץ.
לפני שמונה חודשים, בגיל 60, פלטשר עצמו הלך לעולמו, ובצל מותו דפש מוד מוציאה השבוע את אלבומה החדש, "Memento Mori" ("זכור שתמות"). המוות שלו העלה שוב לכותרות את היותו של פלטשר חבר הלהקה הכי יוצא דופן שהיה. לא רק בדפש מוד, אלא בכל הלהקות בעולם, אי פעם.
בניגוד למה שעושים בדרך כלל חברים בלהקות, פלטש - כפי שכונה בידי חבריו - לא לקח חלק ביצירת מוזיקה. הוא היה אחראי על הכספים, על ארגון סיבובי ההופעות, על הקשרים מול חברות התקליטים, על פתרון סכסוכים בין חברי ההרכב. במילים אחרות, פלטשר היה המנהל של דפש מוד. חבר להקה שהתפקיד היחידי שלו זה ניהול. קונספט חדש. גם אם ניתן לשאול ברצינות מה מנהל הלהקה עשה על הבמה בהופעות או בתמונות של ההרכב, התשובות לכך צצו רק לעיתים נדירות באמת. פלטשר פשוט היה חלק מהשואו. וכשרוב המוזיקה שאתה מוציא היא תולדה של הפקה, אם יש עוד מישהו על הבמה, זה רק מוסיף נפח.
ההכרזה על הוצאת האלבום "ממנטו מורי", נעשתה שלושה חודשים אחרי מותו של פלטש, במסיבת עיתונאים בברלין. דייב גאהן הסביר שזה אלבום שהם החלו לעבוד עליו במהלך הסגרים של הקורונה, מה שהשפיע מאוד על מצב הרוח שלו. אף שהקטעים נכתבו לפני מותו של פלטש, קשה מאוד, בהאזנה לשירים, לנתק בין השניים. המוות משפיע על הווייב של האלבום, בעיסוק שנמשך לכל אורכו. משם האלבום, דרך הקטעים, התכנים והסאונד של היצירה כולה.
הסינגל הראשון, "Ghost Again", הוא כנראה הדוגמה הטובה ביותר לכך. החל משם השיר, שמודיע שהוא עוסק בנוכחות של מוות בעולם החיים, ועד לשיר עצמו, יצירה דפש-מודית קלאסית: מצד אחד מלנכולי, מצד שני יש בו כל מיני אלמנטים מרוממים שמפיחים בך תקווה ותחושה אופורית מבלבלת.
את "Ghost Again" כתב מרטין גור, שכותב פחות או יותר את כל הקטעים של דפש מוד, ביחד עם אורח מפתיע. גור הביא את ריצ'רד באטלר, לשעבר חבר ההרכב Psychedelic Furs, כדי שיסייע במלאכה. באטלר לא זכה להערכה שלא הוא ראוי, וההרכב שלו זכה רק להצלחות מעטות, הבולטת מביניהן הייתה עם שיר הנושא של סרט הקאלט "יפה בוורוד". בן דורם של גור וגאהן, באטלר מסייע ב"ממנטו מורי" בכתיבה של כשליש מהשירים, והתחושה היא שבאמצעותו דפש מוד מנסה לברוח מההבנה שהפכה מלהקה לצמד. ביחד הם מנסים, מוזיקלית, לחזור אחורה לתקופת השיא שלהם כלהקת דארק-ניו ווייב - מה שהם היו מאמצע שנות השמונים עד תחילת התשעים. לכן באטלר, ככותב אדיר של הז'אנר, הוא הליהוק המושלם לג'וב, והוא מסייע לפתח מלודיות שונות מאלו שדפש מוד בדרך כלל יוצרים. יש בכתיבה שלו תחכום כובש. התערבות כזאת של מישהו חיצוני ביצירה של דפש מוד יוצרת דבר חדש ומרענן.
כמובן שהכתיבה מלווה גם בהפקה שנאמנה לרוח הנוסטלגית שהשירים מנסים להעביר. לפעמים, כמו בקטע "Wagging Tongue" הדיגיטלי המינורי, או ב"My Favorite Stranger" עם המלודיה המתוקה וההוקים הפומפוזיים של הסינתיסייזר, ממש אפשר לדמיין שווינס קלארק, מייסד ההרכב שפרש אחרי האלבום הראשון, חזר ללהקה.
דפש מוד הם הרכב שזיגזג בין הרבה סגנונות, ובאלבום הזה יש מעין הצצה לכל מני שלבים בקריירה שלהם. הקטע האפל "My Cosmos is Mine", לדוגמה, שפותח את האלבום - נשמע ברוח האלבום ה"רוקי" של דפש מוד, "Songs of Faith and Devotion", שיצא בדיוק השבוע לפני 30 שנה. בהמשך האלבום, קטע מהפנט כמו "Always You" יכול היה בקלות להשתלב בתקופה של יצירת המופת שלהם "Violator", משנת 1990. עוד קטע שנשמע שייך לאותה תקופה הוא "Soul with Me", הקטע השישי באלבום, ששר גור. וכמו תמיד כשגור לוקח את המיקרופון מדייב גאהן, מגיעה איזו רוח שונה לדברים. "Soul with Me" הוא גם שיר שנראה שעוסק במוות, אבל הוא מלווה במוזיקת פופ קצת דביקה, שמופקת מצוין ושמשאירה את המאזין מעורער.
העיסוק הזה בעבר, מבחינת דפש מוד, מאוד מודע לעצמו. מצד אחד הם יוצרים דברים שמתקשרים עם פעם, ומצד שני, הם מתעסקים הרבה מאוד במוות, שקורה בסוף. זהו רעיון דיס-הרמוני, מהסוג שדפש מוד תמיד אהבו לפעול במסגרתו: ליצור משהו ואז להתנגד לו. בדיוק כמו הלהיט הכי גדול שלהם, שנקרא "Enjoy the Silence" - בזמן שלהנות מהשקט זה בדיוק ההיפך ממה שקורה כמאזינים למוזיקה. המעריצים של דפש מוד חולים על הזיג-זגים האלה, ובפורומים השונים אוהבים לתת לכל מילה שמרטין גור כותב אינספור פרשנויות. "ממנטו מורי" צפוי להעסיק אותם לא מעט, עם הרבה רפרנסים ישירים לאורך האלבום לרגעים שונים מהקריירה שלהם.
זה לא שדפש מוד חוזרים על עצמם. הם פשוט מביאים פרשנות עדכנית שלהם לאותם דברים. הקטע התשיעי, לדוגמה, "People are Good", שנשמע כמחווה מוזיקלית לקראפטוורק, הוא כנראה ההמשך העדכני ללהיט הגדול שלהם, "People are People" משנת 1984. בתחילת הדרך הדעה של דפש מוד על האנושות הייתה שלילית: אנשים הם רעים מהטבע שלהם, הם רמזו. היום, לעומת זאת, הם רואים אנשים שנהיים שליליים מתוך בחירה אינדיבידואלית. גם התחייה העכשווית של להיטם מ-1987, "Never Let Me Down Again", בזכות הופעתו בסדרה "האחרונים מבינינו", מקבלת סוג של המשך ב"ממנטו מורי". זה קורה רגע לפני סיום האלבום. השיר, בעל השם הדומה "Never Let Me Go", ממש מתחבר מוזיקלית לקטע שנעשה לפני 36 שנים. הזווית של הדברים אמנם קצת אחרת, אבל החוט המקשר נמצא שם.
סביר להניח שהציניקנים ישאלו למה צריך אלבום חדש של דפש מוד, אם עיקר העיסוק שלו הוא בעבר. זה לא מאוד משנה לדפש מוד, שקהל היעד שלהם זה המעריצים שהם צברו במהלך השנים - ויש המון כאלו. סיבוב ההופעות הקודם שלהם, שליווה את האלבום הכושל "Spirit" מ-2017, היה, בניגוד לאלבום, להצלחה מזהירה, הכניס למעלה מ-200 מיליון דולרים, והיה לטור הריווחי ביותר שלהם בקריירה. אנחנו יכולים לנחש שהסיבוב של "ממנטו מורי" יהיה רווחי אף יותר. איך הם יסתדרו בלי המנהל על הבמה, זה כבר סיפור אחר.