לזאת שהיא תמיד שמעל לכל המצופה, סרג'יו קונסטנזה, אברהם חטף-פתח והגברת קרקר יש כבר שנים מקום מכובד משלהן במיתולוגיה של הבידור הישראלי. אלה לא רק דמויות משעשעות של הגשש החיוור, אלא תמצית של הקיום הישראלי, של של כל יחסי הכוחות, של התחמנות והמתחים והחיכוכים והפערים. הן לא היו קולעות כל כך לולא עמדו מאחוריהן שלושה קומיקאים מבריקים ואמרגן אחד בעל חזון: שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב - שהצחיקו מדינה שלמה בשפה משוכללת ובכריזמה יוצאת מן הכלל, ובאמת שאין צורך להציג אותם מעבר לכך; ואברהם "דשא" פשנל, מפיק העל של הבידור העברי במשך עשורים. הסדרה החדשה של הוט8, "החיים על פי הגשש החיוור", שיצרו אליאב לילטי, שי להב, אריק ברנשטיין ומשה אדרי, יוצאת למסע בעקבות הדמויות האלה, אבל בעיקר בעקבות החברה בתוכה הן פרחו.
הסדרה ארוכה: ארבעה פרקים בני כחמישים דקות כל אחד. תולדות ההרכב אמנם שזורים באופן רופף בתוך הפרקים, אבל זה לא ממש עיקר העניין כאן. גם אין ממש התעקשות מיוחדת על גילויים חדשים מאחורי הקלעים. יש לזה סיבות טובות: ההצלחה של הגשש החיוור מתועדת היטב, ולפחות אחת לעשור היא נחגגת בקול גדול. אם כן, יוצרי הסדרה החליטו להפוך את היוצרות: הישראלים דיברו מספיק על הגשש החיוור, הגיע הזמן שנדבר קצת על מה ההרכב הזה אומר על הישראליות.
באמצעות השפה הגששית, השירים, המערכונים, הסרטים והמחוות הפיזיות - אלמנטים שכל כך רבים מהם מוכרים ואהובים גם עשרות שנים אחרי שבוצעו לראשונה - מנסה הסדרה להתבונן על נושאי מפתח בזהות הישראלית ובשינויים שעברו עליה לאורך השנים. כל אחד מהפרקים מוקדש לנושא אחר: דמות הפראייר, היבטים של מגדר, יחסי אשכנזים ומזרחים והממלכתיות עצמה. וכך, מ"המכונית המגויסת" ועד "קרקר נגד קרקר", נפרס הסיפור הישראלי. למשימה גויסו כמגיבים קומיקאים, סוציולוגים, שותפים, בני משפחה ומקורבים, לוי ובנאי בכבודם ובעצמם ובנוסף קטעי ארכיון של ישראל פוליאקוב, יוסי בנאי, מוטי קירשנבאום וניסים אלוני שכבר אינם איתנו - לצד קריינות מלווה של הקומיקאי יניב ביטון.
לפני הכול, זה כיף גדול. גם בגלל החומרים שגם היום הם מופת של קומדיה מתוחכמת, כתיבה וביצוע, וגם בגלל הקונספט: רק לעתים רחוקות אפשר לראות בטלוויזיה שיחה ארוכה ואינטליגנטית על תרבות ישראלית ועל האופן שבו היא מעצבת את חיינו. בדרך כלל, הדוקו-תרבות הישראלי מסתפק בלרענן את הסיפור, ולא פונה למבט-על או לרפלקציה. ב"החיים על פי הגשש החיוור" יש מאלו בשפע, והסדרה מספיק הגונה כדי להציג כמה וכמה צדדים למטבע, גם ביחס לייצוג המזרחי, גם ביחס לייצוג המגדרי - איך דבר יכול להיות גם פורץ דרך, מקורי ואותנטי וגם פוגעני וסטריאוטיפי בו בזמן.
צריך לומר: עריכה אסרטיבית יותר הייתה עושה חסד עם הסדרה. הפרק הראשון מעט מייגע וחוזר על עצמו, ואת מה שאמרו עוד ועוד ציטוטים על הפחד הישראלי לצאת פראייר יכלו להגיד גם חצי. בפרקים אחרים, חלק מהפרשנויות שמוצעות נשמעות אולי טוב על הנייר, אבל גם מרחיקות לכת מאוד, או לכל הפחות לא מדויקות, וחבל.
אבל כך או כך, בסופו של דבר, גם אם ננקה כמה הגזמות, "החיים על פי הגשש החיוור" ממחישה עד כמה המורשת של השלישייה שלובה בדנ"א הישראלי, ועד כמה לא מעט מהמערכונים שלהם הצליחו לחשוף את מה שמסתתר מתחת לפני השטח. ובכלל, בעידן כה מקוטב בישראל המכונה מדינה, כשהמים הגיעו עד גועל נפש, היא גם מעוררת געגוע לימים שיכולנו לצחוק על זה יחד.