לפני שישים שנה יצא לאור ספר הילדים הבלתי נשכח של הסופר והמאייר מוריס סנדק, "ארץ יצורי הפרא". מקס, גיבור הסיפור, מפליג בלילה בדמיונו לארץ שיש בה מפלצות גדולות ומפחידות, אבל בסוף המסע הוא חוזר אל חדרו המוכר והבטוח.
הספר עם האיורים המקסימים של סנדק נותן בין השאר לגיטימציה לאגרסיביות ולתוקפנות של הילד, כמו גם להתמודדות עם פחדים חבויים, והכל בסביבה בטוחה ומוגנת שאף מסתיימת בארוחה חמה. מאז משמש הספר כעין מודל לכתיבה - לא חשוב אילו הרפתקאות וסכנות תעבור בדרך, בסוף תחזור אל עולם מוכר שחוקי היסוד שלו לא התערערו ולא השתנו.
כשמדובר בספר לילדים, המטרה היא ברורה. כאשר משתמשים ב"מודל" הזה לכתיבת ספר למבוגרים עולה בהחלט שאלה מה ה"רווחים" שמושגים כתוצאה מהשימוש בסוג כזה של כתיבה (חזרה אל מקום בטוח שיסודותיו לא התערערו) ומה הקשיים שהוא מערים, והמחשבה על סוג הכתיבה הזה ליוותה אותי במהלך קריאת "משהו קורה לבלה", ספרה החדש של אוריין צ'פלין שחיברה בין השאר את רב המכר "ארבע שעות ביום" (אף הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד), המבוסס על שיחות שקיימה עם נשים בנות דורות שונים מכל התנועות הקיבוציות, ובו נפרסו חייהן כאימהות בקיבוץ.
במרכזו של הספר החדש ניצבת בלה רוזנבלום, זמרת אופרה ידועה ואישיות צבעונית שלוקה בדמנציה. היא מופנית אל ד"ר גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית, שבועות אחדים לפני חג הפסח. לצידה ניצבים יענקל'ה זליג, בעלה האוהב, שמתקשה להסתגל לשינוי שחל בחייהם וכופה על השניים הסתגרות בבית, ונעמי, בתם היחידה, שחיה בניו יורק ועתידה להגיע לחופשת מולדת.
השינוי שחל במצבה הבריאותי והנפשי של בלה, מעמת את הדמויות סביבה עם דילמות נפשיות ורגשיות סבוכות שהן נושאות בקרבן. המפגש שלהן עם אותו שינוי הוא טעון ומשמעותי עבורן, ומחייב אותן לשאול שאלות כבדות משקל לגבי הדרך שבה ניהלו את חייהן עד לאותו מפגש.
מכאן שהשאלות שהנחו בזמנו את סנדק בכתיבה של ספרו הפופולרי, רלוונטיות ונוכחות גם כאן: האם השינוי שחל בחייהן של הדמויות אחרי המפגש עם הדמנציה המתפתחת של בלה, יגרום לערעור יסודי של השקפת עולמן ושמיטת הקרקע מתחת לכל מה שהן האמינו בו קודם, או שבסופו של דבר כולם יחזרו ל"חוף מבטחים" מוכר יציב ובטוח? ומהו השינוי שחל בחולה הדמנטי עצמו? איך הוא מגיב לתלישה ההולכת ומתגברת של חלקים גדולים מתוך המציאות המוכרת לו ואיך משתנה בעצם עולמו?
צריך לומר כבר בהתחלה - הכתיבה של אוריין צ'פלין קולחת מאוד ומלאה ברגעים שובי לב של חמלה והומור. אבל על רקע ההצבה של החולה הדמנטית במרכז הספר, אישה שהאחיזה בעולם המוכר והרגיל הולכת ונשמטת ממנה, כדאי לבחון איך צ'פלין ממקמת את עצמה על אותו רצף או סקאלה שציינתי (סוף "מעורער" או סוף "יציב"), ובאיזו מידה ההחלטה שלה מחזקת או מחלישה את ערכו של הספר אותו היא כתבה.
כדאי לציין שזאת כמובן לא הפעם הראשונה שבה איש או אישה דמנטיים מוצבים במרכזו של רומן או ספר. הנה כמה דוגמאות קצרות שעולות עכשיו בזיכרוני הרעוע: קודם כל "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של אוליבר סאקס, ולצידו "האיש הזקן: פרידה", הספר היפה והנוגע ללב שכתבה נגה אלבלך, מנכ"לית הוצאת הקיבוץ המאוחד, וכמובן במקום בולט וחשוב "המנהרה", ספרו של א"ב יהושע, על צבי לוריא, מהנדס הדרכים שמתחיל לשכוח מקומות ושמות פרטיים ותפיסת עולמו הולכת ומתערערת. הכוונה היא לאו דווקא לערוך השוואה בין הסופרים, דבר שהוא לא הוגן ולא נחוץ, אלא לבחון את ההשקפה שלהם לגבי אותו רצף שציינתי.
נקודת הפתיחה של אוריין צ'פלין מצוינת. יש בה הרבה הומור והרבה דמיון, בטח בכל מה שנוגע לתיאור דמותה של בלה, זמרת האופרה, שמתחילה להיעלם, קצת אחרי שהיא מעבירה שיעור בפיתוח קול לקקטוס שבמרפסת הבית. השאלה היא רק מה קורה בהמשך, כלומר איך אותו שינוי נפשי מתפתח ספרותית, לאו דווקא "בחיים". כאן התשובה שלי יותר מורכבת.
נראה לי שאיכשהו הדמות שצ'פלין יצרה נותרת קצת תקועה בעמדת הפתיחה. משהו בתיאור הצבעוני והנוגע ללב דוהה, ואיכשהו כל ה"מופעים" של אותה דמות מתחילים לחזור על עצמם. בעניין הזה לא מסייעים לטעמי גם שורה של דמויות משנה שקשורות לבלה ומעידות עליה. משהו שם הופך לצערי לבעל גוון חד-ממדי מדי שלא מתפתח מספיק.
אבל הקושי הגדול יותר בעיני בספר הזה, הוא שצ'פלין חותרת כמעט בכוח לאותו חוף מבטחים של סוף מוכר, בטוח ויציב. במיוחד בולטים הדברים בכל מה שקשור להתרחשויות שעוברת ד"ר גליה שעשוע, הרופאה הפסיכוגריאטרית שמטפלת בבלה. לא אעשה כאן ספוילר כמובן, אבל אומר רק שבעיניי לפחות הכתיבה של צ'פלין מקבלת שם צביון מלודרמטי מוגזם, גם בגלל הצורך ליצור מעין "סגירה" (closure) והיא מחלישה מאוד, בעיניי לפחות, את היסודות שהיא בונה כל כך יפה בהתחלה.
בעיקר בולטת העובדה (אני לא יודע כמובן אם זאת המציאות, או רק ההרגשה שאני קיבלתי) שהספר אולי נכתב בחיפזון רב מדי. משהו בו מהבהב איזה רצון גדול לרצות ובעיקר לא לבנות עולם מאיים ומסוכן מדי, ובעיניי זאת נקודת חולשה ולא נקודת זכות.
מגוחך כמובן לנסות להיות מעין יועץ מבחוץ, אבל נדמה לי שכתיבה על עולם שיסודותיו הולכים ומתערערים, בטח כשיש לכך ביטוי כואב כל כך כמו בעולמו של החולה הדמנטי, יכולה להרשות לעצמה סוף פחות יציב ולא מחייבת להימלט לעבר מחוזות בנאליים מעט. בניגוד לעולמו של הילד שאיתו פתחתי, אנחנו כמבוגרים נדרשים לעמוד מול אימת הדעיכה, ההזדקנות והסוף, ולא חייבים בהכרח שיעטפו לנו את הסוף המבהיל והבלתי צפוי באריזה צבעונית ומרשרשת כמו בסיפור ילדים מתוק.
"משהו קורה לבלה" / אוריין צ'פלין. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 222 עמודים.