"מספיק לצעוק, תנו למתים לחיות": היצירה האחרונה של מאיר שלו נחשפת

במלאת שלושים למותו של הסופר והעיתונאי מאיר שלו, שהלך לעולמו בגיל 74, קטעים מתוך המחזה הראשון שלו - ולמרבה הצער גם האחרון - נחשפים לראשונה בוואלה! תרבות. המחזה המסקרן ששלו עבד עליו בחודשים האחרונים לחייו, נקרא "האבות והאמהות", מוגדר כ"סאטירה תנ"כית מקורית" והוא יעלה כבר החודש, ב-24 במאי, בתיאטרון גשר. בסרטון מעל תוכלו לצפות בבמאי ההצגה, עמית אפשטיין, מקריא קטעים מתוך המחזה.

הקטעים מעידים על כך שהמחזה משלב ביקורת חדה עם הומור. במסגרת העלילה, שלושת האבות ושלוש האמהות קמים לתחייה 3,500 שנה אחרי שנקברו במערת המכפלה, מתחשבנים זה עם זה על הורות וזוגיות, עקדה וברית מילה, אמונה ותולדות, בלי לדעת מה קורה מעליהם בהווה - עד שהם נתקלים במציאות. בהצגה ישחקו דורון תבורי את אברהם, נטשה מנור את שרה, גלעד קלטר את יצחק, מיכל ויינברג את רבקה, אלון פרידמן את יעקב וטלי אוסדצ'י את לאה.

לאורך השנים עובדו כמה מספריו של שלו לתיאטרון, ובהם ספר הילדים "הגשם של סבא אהרן" שזכה במקום הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים, הרומן "יונה ונער" שעובד להצגה בגשר והרומן "כימים אחדים" שעובד בין השאר על ידי הקאמרי. ואולם, זוהי פעם ראשונה שמחזה מקורי פרי עטו עולה בתיאטרון. מחזאי הבית של גשר, רועי חן, שליווה את שלו בכתיבת המחזה וחתום עליו כדרמטורג, אמר באחרונה להארץ: "הסאטירה התנ"כית שכתב שלו משלבת בין אהבתו לגיבורי המקרא לבין השנינות העוקצנית שאפיינה את הטור השבועי שלו".

"המחזה מתאר יום אחד במערת המכפלה, בימינו אנו, שבו מתעוררים לתחייה האבות והאימהות הקדמונים שלנו. הם מתעוררים בגלל שהבן הצעיר, יעקב - שרצה להיקבר עם רחל אך נקבר בסופו של דבר עם לאה - רוצה לצאת מהמערה ולחזור לאהובתו", אומר במאי ההצגה, עמית אפשטיין, לוואלה! תרבות. "הסאגה הזאת מעירה את כל המשפחה - את ההורים שלו יצחק ורבקה ולאחר מכן גם את הסבא והסבתא שלו אברהם ושרה. אנחנו חווים את כל ההתמודדויות של יעקב מול חברי המשפחה, שממש לא רוצים שהוא ייצא משום מקום אבל הוא רוצה עתיד אחר. הוא לא רוצה להישאר עם המשפחה הזאת אלא לעזוב, לעשות רילוקיישן לקבר רחל, מה שמכניס סערה גדולה לתוך המשפחה. לא אגלה מה קורה בסוף אבל כן אגיד שדרך הסיפור הזה מתעוררים לתחייה הרבה מאוד שאלות שקשורות ליחסים במשפחה ולנו כעם, כביכול כולנו צאצאים של אותה משפחה ראשונה, מלא שאלות על מוסר ועל פוליטיקה".

באחד מאותם רגעים שנוגעים לעם ולפוליטיקה הישראלית של היום, מגלה אפשטיין, "מאיר כתב רגע מאוד מצחיק, שבו אברהם אבינו מספר על ברית בין הבתרים שהוא ערך. הוא מספר איך אלוהים אמר לו לקחת עגלה משולשת ועז משולשת וכך הלאה, לחלק אותם לשתיים ולשבת ביניהם. והוא אומר להם: ממש שם הוא הבטיח לי את הארץ הזאת. ואז יעקב שואל אותו: מאיפה עד איפה? אברהם אומר לו: מ'זתומרת? יעקב שואל: מאיפה עד איפה הוא הבטיח לך את הארץ הזאת? אז מה הגבולות? אולי אתה יודע. אברהם מנסה להיזכר, ואומר: אני זוכר שהיה חושך, היה דם. יעקב אומר לו: לא ראית כלום? ואברהם עונה: לא ראיתי כלום. יש פה סאטירה ונקודת מבט נהדרת של מאיר שלו, שמצליח לקחת אירוע תנ"כי מיתי ולמצוא בו קונקרטיות רלוונטית לחיים שלנו כאן היום".

למרות מאבקו במחלת הסרטן, מאיר שלו ליווה את יצירת ההצגה בחדות וגם היה מעורב במידה מסויימת בכמה החלטות שמעבר לכתיבת המחזה. כחודש וחצי לפני מותו, כשהוא כבר חולה מאוד ועם אינפוזיה, הוא הגיע עם אשתו רינה להקראה ראשונה של המחזה. באותה פגישה, שצילום ממנה הובא ב"אולפן שישי", אמר שלו לצוות ההצגה כי "הכתיבה הייתה חוויה מעניינת מאוד, זה ז'אנר אחר של כתיבה. המחזה עוד זקוק לכמה תיקונים. אני חושב שגם יהיו שינויים טבעיים תוך כדי החזרות שלכם, שייצאון מהבמאי והשחקנים. וזהו, אני מוכן לעבודה ככל שייתן לי הזמן".

אפשטיין נרגש בקולו כשהוא מספר על העבודה המשותפת. "תשמע, זה היה כל כך מהיר. נפגשתי לראשונה עם מאיר בחודש ינואר בבית קפה בתל אביב. ראיתי מולי בנאדם חזק. חד. שנון. סלבריטי, אנשים עצרו אותו ברחוב וביקשו להצטלם. ובתוך שלושה-ארבעה חודשים חלה התדרדרות כל כך מהירה שמעולם לא יצא לי לחוות קודם. אבל הוא היה איתנו ממש עד הרגע האחרון. הפגישה האחרונה שלי איתו הייתה בפורים. הגעתי לדירה שלו בתל אביב, הוא כבר היה מאוד מאוד חולה. הפגישה היתה קצרה, רק עשרים דקות, כי הוא כבר התעייף ונשכב. הוא היה עייף אבל הוא עדיין היה חד, עדיין הקשיב לרעיונות שלי, גיבה אותם או הוסיף עליהם מחשבות נוספות. עירבתי אותו בסקיצות לתלבושות ובסקיצות של הבמה. עד שזה באמת היה קצת יותר מדי והבנו שזה מתקרב אל הסוף אז כמובן לקחנו צעד אחורה. אבל עד לאותו רגע, הוא היה חלק מהצוות שעבד על ההצגה הזאת, חד משמעית".

מה למדת מהעבודה עם מאיר?

"הוא הגיע לאחת הקריאות והביא איתו את ספר התנ"ך שאבא שלו הוריש לו. השקט שלו, החכמה שלו, הצורה שבה הוא קורא משהו. הוא קורא פסוק, מעמיק בו, נותן לו להדהד, ואז הוא מחפש אחר ההידהוד של זה או התשובה של זה בימים שלנו. מה שהכי לקחתי ממאיר זה ההתנהלות של הבנאדם הזה, שאהב את התנ"ך, אהב את הסיפורים שלנו, אהב את המורשת שלנו והצליח להפיח בדמויות המיתולוגיות האלה כל כך הרבה אנושיות. ההתבוננות שלו על הדברים, השקט שלו, נתנו לי הרבה מאוד השראה".

המחזה עוסק בתחיית המתים וכולל לא מעט התייחסויות למוות, למשל כשלאה אומרת "המוות כה דומה לחיים", ובקטע אחר נאמר במחזה "מספיק לצעוק, יעקב. תן למתים לחיות". היו התייחסויות מורבידיות במחזה שקיבלו משמעות אחרת לאחר האובדן הגדול עם מותו של שלו?

"האובדן הוא אובדן ענק. אובדן שאי אפשר בכלל לכמת אותו במילים. הוא אגדת תרבות. הספרים שהוא כתב, טורי הדעה שלו, הנוכחות שלו כאיש תרבות פעיל וברור בדעתו. זה נורא מוזר ונורא קשה לאבד מחזאי באמצע הדרך. זה מחזה מקורי, המחזה הראשון שלו ולצערנו גם האחרון שלו. היינו בתוך תהליך נהדר של עבודה משותפת כי בין פרוזה לדרמה עובר אוקיאנוס שלם, התחלנו עם רועי חן, מחזאי הבית של תיאטרון גשר, לעבוד ביחד על החומר ולהתאים אותו לבמה ברגעים מסויימים, והוא פתאום הלך וקצת השאיר אותנו ללא מילים. אבל בכל זאת אנחנו ממשיכים קדימה ומוציאים את ההצגה הזאת כפי שחשבנו עליה וכפי שחשבנו שנכון שהיא תצא".

"וההקשר של המוות בתוך המחזה הוא דווקא בהקשר קומי מבחינתי. זה לא הקשר דרמטי", מוסיך אפשטיין ומחייך בנוגות, "כי כשאתה מת מותר לך כבר הכל. מותר לך להגיד מה שאתה חושב, מותר לך לעשות מה שאתה מרגיש, המוות פתאום לא נהיה פקטור - אז הפחד נעלם. הוא מאפשר לכל מיני סודות כמוסים או רצונות שנעלמו לעלות מעל לפני השטח ולצאת בבוטות כמו שלא העזת לעשות את זה בחיים. הרי לאף אחד מאיתנו לא ניתנה הזדמנות לחזור אחורה או לחוות את תחיית המתים, והמנגנון הזה מייצר פעולה דרמטית מאוד מצחיקה. זו סאטירה, קומדיה, על אנשים שיוצאים מהקבר אחרי כל כך הרבה שנים וסופסוף יכולים להגיד למשפחה שלהם את מה שהם לא העזו להגיד עד היום. אני חושב שזה טריק נחמד".

אז הנה, בפרסום ראשון בוואלה! תרבות, קטעים מ"האבות והאמהות" מתחילת המחזה, המתרחשים במערת המכפלה, כשיעקב אבינו מתעורר ורוצה לצאת לאשתו רחל - קראו מתחת וצפו בהקראה של הבמאי אפשטיין מעל.

יעקב: רחל... רחל!
לאה: הקולך הוא, יעקב?
יעקב: רחל?
לאה: קול דודי, אהובי, מחמד ליבי.
יעקב: את פה?
לאה: בוא אליי
יעקב: והנה היא לאה!!
לאה: הקראת לי?
יעקב: שמעת אותי קורא לאה…? בשביל מה התעוררת? קראתי רחל... רחל, כמו שעשיתי גם בחיינו. רחל ולא את.
לאה: המוות כה דומה לחיים. דבר לא השתנה. ויאהב גם את רחל מלאה. הייתי ועודני האשה השנואה.
יעקב: שנואה מסיבה טובה.
לאה: לרגע קיוויתי - אולי כיתתו השנים את חניתותיך? אולי ריכך המוות את שריון לבך? הקהה העפר את מדקרות לשונך?
יעקב: המוות לא שינה דבר. לא בי ולא בך. אין חדש. אני כולי רחל, ואת מי אני רואה? אותך! כמו בבוקר ההוא, ייקחהו אופל. והנה היא לאה.
לאה: כמה זמן חלף?
יעקב: 3647 שנה.
לאה: כל כך הרבה זמן?
יעקב: 3647 שנה של געגועים, של כיסופים, של כמיהה וערגה.
לאה: איך אתה יודע? אולי רק 3646?
יעקב: יש לי בלבי לוח שנה. הוא פועל על שבע השנים שעבדתי בשבילה. שבע שנים ועוד שבע שנים ועוד שבע שנים, וככה חמש מאות ועשרים ואחת פעמים. חשבון פשוט.
לאה: לא נשמע לי הכי מדוייק.
יעקב: שבע שנים עבדתי בה, שבע שנים חיכיתי לה. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה, הירח הלך הלוך וחזור, הלוך ומלוא, בתוך לבי, וחוזר חלילה. התעוררתי כי אני יוצא מפה והולך אליה.
לאה: (מוציאה את הרגליים) יעקב, אלפי שנים אנחנו פה. מתים. קבורים זה לצד זו, ואתה - לא תסלח ולא תשכח. לא תסלח לי ולא תשכח אותה. (קמה, עוצרת אותו) הבט בי. לא יפה כמוה, לא אהובה כמוה, שנואה - כך קראו לי כולם - אבל ניצחתי אותה. אני ולא היא אם רוב ילדיך, (מושיבה את יעקב) אני ילדתי לך את ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון… אני ולא היא קבורה כאן, במערת המכפלה, לצד סבא וסבתא שלך, אבא ואמא שלך, לצדך והיא… (לוקחת מידיו את הכד) קבורה קבורת חמור בצד הדרך, לבדה. ניצחתי אותה.
הנה אני. אשתך הראשונה.

יעקב: הנה את, כמו בבוקר הזוועות ההוא. אור נכנס אל האוהל, גירש את החשיכה. רציתי לראות את רחל, והנה-היא-לאה. רמאית בת רמאי. לאה בת לבן, גדול הרמאים במשפחת הרמאים הכי גדולה בהיסטוריה. רמאי ושקרן, אבל קמצן הוא לא היה. את חתונת השקר שלנו הוא ערך כהלכתה. כל נכבדי פַּדַן וכל שועי חרן נקבצו ובאו, כצאן רוהטות אל בארן… הכל זללו וסבאו, ואני - רעבתי רק לה. שפתיי ולשוני ביקשו רק אותה. עיני את תווי תוארה. גופי את גופה. הבה את אשתי כי מלאו ימיי, כך אמרתי לאבא שלך, ואבואה אליה. והוא, הרמאי, הביא אל האוהל אותך. כגנבים בלילה. בחסות החשיכה. את ידעת, רחל ידעה. הוריכן ידעו, הרועים בסוכות ידעו, הכבשים ידעו, החניקו צחוק במכלאה. רק אני לא ידעתי. הייתי למשל ולשנינה. נלכדתי בין ירכייך כציפור במצודה. (מקיץ) שבע שנים של חלום וכמיהה ובסופן לילה אחד של אפלה ורמייה.

לאה: אתה חושב שלי זה היה נעים? להיכנס לאוהל החשוך במקומה? גם אני זוכרת. שפתיך על שפתיי הגו רחל. לשונך על לשוני אמרה רחל, לבך על לבי הלם רחל. ידיך על גופי ליטפו רחל. בשרך בבשרי פעם רחל. נשקת, וליטפת, פרטת בריסי עיניך על צווארי, אבל זאת הייתי אני, ואתה היית אתה... אתה ידעת, אתה הרגשת, אלי התאווית, לא החושך עיוור אותך, אלא התשוקה.