בשנת 2003, אחרי עשור של נתק מוחלט, פול סיימון וארט גרפונקל חזרו להופיע יחד. הם יצאו לסיבוב הופעות שובר שיאים ברחבי העולם, שאף תועד בסרט דוקומנטרי. באחת ההופעות במדיסון סקוור גארדן, בעיר הולדתם ניו יורק, פנה ארט לפול ואמר לו: "במשך עשרות שנים היינו 'סיימון וגרפונקל', אני חושב שהגיע הזמן שיקראו לנו 'גרפונקל וסיימון'". פול, בלי להסס בכלל, הגיב: "לך על זה". הקהל נקרע מצחוק.
זה מצחיק כי אנחנו לא יכולים בכלל לדמיין את זה אחרת. השם "גרפונקל וסיימון" נשמע לנו מוזר לא רק בגלל שהתרגלנו כל כך לשם המקורי, אלא בגלל שברור שסיימון היה הדמות הדומיננטית בצמד. הוא זה שכתב והלחין את כל השירים ומנגן על כלים מוזיקליים. לא פלא שאחרי שהצמד נפרד, רק פול המשיך לקריירת סולו מצליחה. זה אך הגיוני שהשם שלו יופיע ראשון.
עם המחשבה הזאת בראש, קשה שלא לתהות מי קבע שלמופע הגדול שהתקיים אמש בלייב פארק בראשון לציון קוראים "טונה ורביד פלוטניק" ולא "רביד פלוטניק וטונה". האם זו הייתה החלטה שרירותית? השניים הטילו מטבע? אולי זו הייתה החלטה שיווקית? מישהו עשה סקר? נשכרה קבוצת מיקוד? או שאולי אף אחד אפילו לא התעסק בזה ופשוט איזה איש יחסי ציבור הוציא את ההודעה לתקשורת בלי לחשוב יותר מדי וככה נתקענו עם השם הזה.
זו כביכול נקודה לא חשובה, אבל צריך להתעכב עליה רק כדי להבהיר שזה אולי הדבר היחיד שפגם בערב שנטה לשלמות. מעבר ללוקיישן הנוראי (עד מתי מפיקים ימשיכו להתעלל בקהל ויקבעו הופעות במתקן הנוראי הזה?!), הביקורת השלילית היחידה שאפשר לתת למופע עצמו מסתכמת בטייטל שלו. השם "טונה ורביד פלוטניק" פשוט נכשל בלהעביר את גודל המאורע. בטעות אפשר היה לחשוב שמדובר בהופעה של שני אמנים שפשוט החליטו להכפיל את הכוח המסחרי שלהם, לאחד כוחות ולהתחלק ברווחים - אבל בפועל מדובר במקרה נדיר של שיתוף פעולה שיוצר סינרגיה מיוחדת. שני יוצרים מוכשרים, שתי להקות מלאות, ושלם שגדול באבו אבוהה מסך חלקיו.
איחודים הם לא דבר נדיר בביצת המוזיקה הישראלית. שלום חנוך ושלמה ארצי יצאו לסיבוב הופעות משותף, חנוך עשה את זה גם עם מתי כספי, שבעצמו עשה סיבוב הופעות נוסטלגי עם ריקי גל. ריטה ורמי קליינשטיין לא נתנו לגירושין לפגוע להם במופע הזוגי; אביב גפן ואביתר בנאי הופיעו ביחד כנגד כל היגיון; אחיו המנוח של האחרון, מאיר, יצא לסיבוב הופעות עם ארקדי דוכין, ואפילו נורית גלרון ויהודית רביץ הרימו מופע משותף מפתיע.
בעולמות ההיפ הופ, בישראל ובעולם, איחודים הם דבר די שכיח, ולעתים אפילו זניח. לא פלא שהבדיחה שחזרה סביב המופע הזה הייתה "מה, טונה ורביד פלוטניק מופיעים ביחד? חשבתי שזה אותו בנאדם". גיחי. ובכל מקרה, המופע של טונה ורביד פלוטניק התברר כחיה אחרת לגמרי, שלא דומה בעליל לאיחודים סטנדרטיים בז'אנר.
גם אם על הנייר זה נראה בהתחלה כמו דרך מאוד טובה לעשות כסף (והם הרוויחו ביושר כל שקל, בלי עין הרע, עם מופע של שעתיים וחצי בלי להוריד את הרגל מהגז), שילוב הכוחות הטוטאלי בין השניים הוא פשוט אבן דרך בהתפתחות המוזיקלית של שני האמנים המוכשרים - ואולי של כל המוזיקה הישראלית. מדובר בשני אמנים בשיא כוחם, שממש לא צריכים גימיק שיווקי כדי למכור כרטיסים. מדובר בשניים מהזמרים הכי מצליחים בישראל כיום, אם לא הכי מצליחים, שהוכיחו אמש שהם יכולים לשתף פעולה בלי טיפה של אגו - ולהעשיר בפרגון גדול את היצירה המשותפת שלהם. פלוטניק שר את השירים של טונה, ולהפך. כמעט כל שיר הפך לדואט, ומי שלא ידע אחרת - לא יכול היה להאמין שלא לכך התכוון המשורר במקור.
אם חייזר היה נוחת אתמול בלייב פארק, הוא לא יכול היה לדעת ש"כל הזמן הזה" הוא שיר של פלוטניק או ש"היי בייב" זה שיר של טונה. בדיוק כפי שהוא לא יכול היה לדעת ש"סהרה" ו"קפה וסיגריה" אלה שני שירים שונים, ולא שיר אחד עם כמה בתים שמתחברים יחד בצורה מבריקה. העיבודים וההפקה המוזיקלית זרמו בצורה כל כך חלקה, שאפילו מי שהכיר את כל השירים עשוי היה להתבלבל.
כיאה לז'אנר, האיש עם המיקרופון מושך אליו את כל תשומת הלב - אבל מי שעצר והסתכל על הבמה בשלמותה הצליח להבחין בכמה רגעים קסומים. כך למשל בזמן שפלוטניק פשוט התפוצץ על הבמה עם "סחרחורת", אולי החזק ביותר מבין שירי האלבום השני של טונה - אפשר היה להבחין בטונה מביט בו מאחורה בהערצה, כאילו לא הוא זה שכתב את השיר. עשרה מוזיקאים עמדו על הבמה ונתנו עבודה, אבל ברקע, בלי מיקרופון או כלי נגינה, טונה שר לעצמו את השיר כאילו הוא לבד בעולם ולא מוקף ב-15 אלף מעריצים. הוא עצם עיניים, כאילו הוא בעולם משל עצמו, ולבסוף פתח את העיניים והביט על כל המחזה כמו מתבונן מהצד, ובחן את התגובות של האלפים שמילאו את האמפי כמו אב גאה.
בהמשך, השניים ירביצו ביצוע אקוסטי מרגש ל"כפרה שלי" של פלוטניק ומיד אחריו ימשיכו בשיא הרגש אל "יום חדש". השיר, עוד מהתקופה שפלוטניק נקרא נצ'י נצ', מדבר על החלומות של חבורת הראפרים מפתח תקווה לכבוש את העולם "ביום מן הימים". היום הזה, כך נראה, הגיע. השיר בוצע בצורה מינימליסטית על ידי פלוטניק, טונה וניר דנן, שכתבו את השיר יחד עם ג'ימבו ג'יי. הקהל שר איתם את המילים שהפכו לפתע לנבואיות: "ואולי אתה זוכר, איך צחקנו על הכל, וחלמנו בגדול. אף פעם לא אשכח, גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל. אתמול היה אתמול, היום הוא יום חדש". ברגע הזה טונה השיל את הפרסונה הקולית שלו, וחזר פשוט להיות הילד איתי זבולון מפתח תקווה. ברגע הזה הוא כבר לא הצליח יותר לעצור את הדמעות.
משהו בקונטרסט בין הדמות הקשוחה של הראפר עם הקוקו מתפרק בבכי אמור להיראות לנו מוזר, אבל זה לא. ממש לא. ההפך אפילו. בתוך ערב מלא רגש ויופי, זה הרגיש נורא טבעי. עוד אלפי "קשוחים" כאלה החלו לדמוע יחד איתו בקהל. מבוגרים, צעירים, דתיים, חילוניים. ישראלים שמחוברים למקום הזה ולתקופה הקשה שעוברת עליו, אבל יודעים לשים את הכל בצד כדי להתחבר להגשמת חלום קולקטיבית. יכול להיות שזה בדיוק הרגע שבו טונה יפסיק להיות טונה, ויהפוך להיות פשוט איתי. הקהל שלו כבר מוכן לזה.
זה היה הטור דה פורס הרגשי של המופע, אבל מבחינה מוזיקלית קשה להצביע על שיא אחד. השניים עלו לבמה, התחילו הכי חזק שלהם, ולאט לאט הגבירו. זו קלישאה, אבל לפעמים הקלישאות נכונות. כמו ההופעות המשותפות של אריק איינשטיין ושלום חנוך ב-1979, או כמו "מאחורי הצלילים" של מתי כספי ושלמה גרוניך בשיא הפריחה היצירתית של השניים ב-1971 - שש ההופעות של פלוטניק וטונה עשויות להתברר בדיעבד כהיסטוריות. המוזיקה שונה, אפשר אפילו להתווכח על האיכות, אבל אי אפשר להתווכח עם המהפכה האותנטית שזבולון ופלוטניק מנהיגים. נותר רק לקוות שהערבים האלה מתועדים בצורה איכותית, כדי שגם הדורות הבאים, כמו גם אנשים שמדירים רגליהם מהאמפי הנוראי בראשון לציון (ובצדק מוחלט) יוכלו ליהנות משיתוף הפעולה הגדול של 2023, אם לא של העשור כולו.