המאבק בטרור אינו רק נושא מרכזי על סדר היום החדשותי, אלא גם של הדרמה בטלוויזיה ובקולנוע. זה ברור מדוע: הטרור חמקמק, מפיק דימויים צעקניים, וזורע בהלה וחרדה. המאבק בו, על המסך ועל המציאות, הוא גם מאבק סימבולי על סדר וכללים בעולם כאוטי ואלים. עבור חלק נכבד מהמערב, זה כמעט אסקפיזם מרוחק: סוכנויות ביון ותאים מחתרתיים בקרב מוחות טכנולוגי, קרבות ירי ופיצוצים מחרידים. עבור ישראלים, כמו גם שורת עמים אחרים, זו גם מציאות נוראה שמוכרת לנו יותר מדי טוב.
אחד האחראים לכך, כנראה, הוא עימאד מורנייה, בכיר חיזבאללה שהיה אחראי לרצח של מאות בני אדם ברחבי העולם לאורך כמעט שלושה עשורים, עד שהתנקשו בו, על פי פרסומים זרים ומוכחשים, הסי.איי.איי והמוסד, לפני בערך 15 שנה. "רוחות ביירות", סדרת דוקו-דרמה בינלאומית חדשה שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף - המוחות מאחורי "פאודה", כמובן - עבור yes ושואוטיים, מנסה לתאר את עלייתו ונפילתו של מורנייה מכמה כיוונים ונקודות מבט: סיפורו שלו; הישראלים המתבוססים בלבנון; האמריקנים ששואפים להשכין סדר; וגם אחת משנות ה-2000: של קצינה אחת, אמריקנית ממוצא לבנוני, הנחושה ללכוד את מורנייה אחת ולתמיד.
הסיפור ההיסטורי מתפרש על פני כמה עשורים משנות ה-80 - ימי מלחמת לבנון, רצח באשיר ג'ומייל, הטבח בסברה ושתילה ואסון צור הראשון - ועד 2008, שנת ההתנקשות, תקופה שלאורכה מתפתלים גורלות ועמים. ואולם, מעבר לסיפור הספציפי, "רוחות ביירות" מנסה גם לשאול כמה שאלות כבדות יותר על טרור כתופעה. כך למשל, בפרק הראשון שלה, סביב הסיפור של אסון צור, תוהה על הנסיבות שהופכות אדם לטרוריסט, ועל הנימוקים שמשכנעים אותו שפעולת התאבדות היא למעשה מות קדושים. ברמה הכללית יותר, היא מנסה לפצח את מנגנון התעמולה של הטרור, כלפי שלל אויביו ברמה התודעתית, אבל גם כלפי פנים, כשרצח המוני ממוסגר כגבורה. הסדרה מתמודדת עם הנושאים האלה עם הרבה ידע וכוונות טובות, גם אם היא לא ממש מעמיקה בהן.
זו סדרה בינלאומית, עם ערכי הפקה גבוהים ועיצוב ריאליסטי, ונקודת המוצא שלה היא אמריקנית. חשוב לזכור זאת, מפני שכישראלים הנושא הזה הוא כאמור במידה רבה מוכר עד כדי בנאלי. אחרי שלל סרטים, סדרות ויצירות דוקומנטריות על מלחמת לבנון בשני העשורים האחרונים, ואינספור תיאורים בדיוניים וחדשותיים של מצוד אחר מחבלים - קשה לומר שהפרק הראשון (מתוך ארבעה, והיחיד שנשלח לעיתונאים) של "רוחות בירות" מציג לנו משהו שלא שמענו קודם. גם ברמה האנושית, יחסית לנושא כל כך טעון, חסרים לסדרה עוגנים רגשיים משמעותיים או סיפורי צד מרתקים. ככלל החלק העלילתי רווי קלישאות. דמותו של מורנייה הצעיר, המגולמת בידי השחקן אמיר חורי (את דמותו המבוגרת מגלם הישאם סלימאן), לא מאוד מעניינת בפני עצמה, וכך גם סיפור המצוד המאוחר, על אותה קצינה הנחושה לתפוס את רב המרצחים, מתקשה לסחוף.
ההרגשה הכללית היא שיוצרי הסדרה הסתבכו מרוב שאיפה להכניס כמה שיותר דברים לתוך הקלחת הקטנה, וסופם ששקעו בעצמם בבוץ הלבנוני. זה קשור גם במבנה של הסדרה: יצירת דוקו-דרמה, שמדלגת בין ראשים מדברים, קטעי ארכיון וההתרחשות, שבעצמה קופצת בין נקודות זמן, וגם בריבוי הגיבורים - מורנייה עצמו; סוכן הסי.איי.איי רוברט איימס (דרמונט מולרוני); אותה לוחמת אמריקנית, לינה אסריאן (דינה שיהאבי, "ארכיון 81") - וכך קשה לצבור קצב ומומנטום, כמו גם להעמיק בתוך הדמויות.
ובסוף, מה לעשות, אם גם הדוקו וגם הדרמה לא ממש מלהיבים, אז גם אם יש אקשן, פיצוצים וקצת תככים של מרגלים - זה לא מספיק כדי לבנות מזרח תיכון חדש.