עוד לפני שעלתה לאוויר, "איידול" הפכה לאחת הסדרות המדוברות של השנה. הסיבות לכך הם השמות שמאחוריה: סם לווינסון, יוצר "אופוריה", אחד הלהיטים הטלוויזיוניים הגדולים של דורנו, שגם במקרה זה עובד בשירות HBO, והפעם עושה כך בשיתוף עם אייבל טספיי, הלוא הוא דה וויקנד, מן האושיות המוזיקליות והתרבותיות החשובות בימינו.
HBO מפמפמים את הסדרה בתקווה שתהפוך ל"אופוריה" הבאה ואולי יותר, אבל רוב הפרסום סביבה היה שלילי, בלשון המעטה: עדויות שהתפרסמו בתקשורת האמריקאית סיפרו על אווירה כאוטית ורעילה עוד יותר מאשר בסדרה הקודמת והידועה לשמצה גם כן של לווינסון. הדיבור הוא על כאוס, אבל מהסוג המבוקר: לפי הדיווחים, הגברים שמאחורי הסדרה פיטרו את הבמאית איימי סיימיץ כי לא היו מרוצים מן הכיוון שהובילה, ולקחו את המושכות כדי להפוך את "איידול" מסדרה על העצמה נשית לסדרה מחפיצה, סקסיסטית ומבזה.
אחרי כל הכתבות המקדימות, HBO סוף כל סוף סיפקו הצצה ראשונה לסדרה, שבועיים לפני שתעלה באופן מסודר בארץ (ביס, הוט וסלקום טיוי) וברחבי העולם. זה קרה בפסטיבל קאן, שהציג את שני הפרקים הראשונים שלה במלואם. במשך שנים, האירוע הסנובי ניסה להתכחש לקיומה של הטלוויזיה, אבל בשנים האחרונות הוא מתחיל להשלים עם השינויים בכללי משחק. וכך, יוצרי וכוכבי "איידול" זכו להתהלך על השטיח האדום בריביירה, ואני זכיתי לצפות בה. יש לציין כי ישבו לידי שני עיתונאים שכנראה עדיין לא השלימו עם המעמד החדש של סדרות טלוויזיה, ושיחקו בפלאפון כל הסרט בשעמום מופגן.
כפי שכבר פורסם, לילי-רוז דפ מגלמת בסדרה כוכבת פופ צעירה שנדרשת להמציא את עצמה מחדש. היא עושה זאת באמצעות גורו מוזיקלי, בגילומו של דה וויקנד. מדובר באדם כריזמטי ומסתורי, שיש לו חזון אבל אין לו כישרון בעצמו, והוא מגשים את עצמו דרכה בצורה כוחנית. את כל זה לווינסון מתאר לנו בצורה סנסציונית עוד יותר מאשר מה שעשה ב"אופוריה". הסדרה מתחילה בסצינה שבה הגיבורה מצטלמת לסשן תמונות וחושפת את החזה בניגוד למה שסוכם בחוזה, ואז ממשיכה בשתי סצינות של אוננות וכמה סצינות של משחקי שליטה מיניים סטייל "חמישים גוונים של אפור".
אין לי כמובן דרך לדעת מה קרה מאחורי הקלעים של הסדרה - נגיע בהמשך למה שהיוצרים והכוכבים אמרו על כך בקאן. אני יכול להגיב רק על התוצר המוגמר, והתגובה שלי קשה. חשוב להדגיש כי הדברים נאמרים בידי מעריץ של "אופוריה", שמחזיק מלווינסון כיוצר - "מלקולם ומארי" שלו היה אחד מן הסרטים הטובים של הקורונה. "איידול", לעומת זאת, היא אכן סדרה דוחה.
נציין קודם כל את הדברים הטובים, שאי אפשר להתעלם מהם. כמו ב"אופוריה", גם כאן המבע הקולנועי מרהיב, וקשה להוריד ממנו את העיניים. לילי-רוז דפ מהפנטת, ומוכיחה סופית כי היא הרבה יותר מ"הבת של" (ונסה פאראדי וג'וני דפ, למי שלא ידע). גם המוזיקה ממכרת, כיאה לנפשות הפועלות. מעבר לכך, יש כל כך הרבה זוויות מהן אפשר וצריך לתקוף את הסדרה, שאני לא יודע מאיפה להתחיל.
נתחיל בנרטיב. "איידול" מציג סיפור על צעירה שהגיעה לצמרת הפופ אפילו שאינה יודעת לשיר. כדי למצוא את הקול שלה, תרתי משמע, היא נדרשת כאן לעזרתו של גבר חזק, והגבר הזה מסגביר לה שכדי ללמוד לזמר ולרקוד, היא צריכה קודם כל ללמוד ממנו איך לשפר את ביצועיה במיטה. לפי הרציונל המעוות שהסדרה מתארת, מי שלא יודעת להזדיין כמו שצריך, בחיים לא תהיה מסוגלת לשיר כמו שצריך. ואם היה לכם ספק, הנרטיב כאן טוען שכדי להיות טובה בין הסדינים את צריכה שהגבר יכסה את עינייך ויחנוק אותך.
הקולנוענית והאקטיביסטית נעמי מקדוג'ל ג'ונס נתנה פעם עצה פשוטה כדי לזהות אם המבט בקולנוע הוא גברי או לא: כשאנחנו רואים דמות של אישה, לבדוק אם כשרואים את הגוף שלה, רואים גם את הראש שלה. לא תתפלאו לשמוע שב"איידול", הגוף של דפ מופרד ללא הרף מראשה (הגדול, דרך אגב). שוב ושוב אנחנו מציצים בישבנה ובאברי גוף אחרים שלה, מבלי שנראה את פניה. מיותר לציין שהמצלמה לא מחילה את היחס הזה על הגבר שמולה. הוא גם לא צריך לאונן ושיחנקו אותו כדי לעלות לגדולה. בטוקבקים אני כל הזמן קורא ש"הטרלול הפרוגרסיבי" השתלט על הטלוויזיה האמריקאית, אבל בפועל מה שאני רואה זה את ימי הביניים.
הסדרה נהנית למתוח את הגבולות ולהיות פרובוקטיבית. נראה שהיא עושה את רק כדי לזכות בשם התואר "מדוברת", מילת קוד שהמשמעות שלה בימינו היא למתוח את התקינות הפוליטית מהצד הלא נכון שלה. נראה גם ש"מדוברת" מבחינתה היא ערך בפני עצמו, גם אם בין בו תוכן. "איידול" נוגעת בשלל נושאים סנסציוניים ואקטואליים, אבל נשארת מעל פני השטח. מה היא כבר אומרת - שכוכבי פופ הם בובה על חוט? שאנחנו לא מכירים באמת את האנשים שאנחנו רואים כל הזמן על המסך? שהמדיה החברתית יכולה לחרוץ גורלות? שהתהילה משחיתה? שעולם הבידור הוא תעשייה מלאכותית שעומדת בניגוד קוטבי לאותנטיות חייתית? אלה אמירות נדושות בערך כמו שלל הקלישאות שמעטרות את העלילה. כוכבות הרי תמיד מתגלות בין לילה, עיתונאיות הן תמיד ערמומיות, והחלטות חשובות מתקבלות במסיבות בריכה.
לוינסון יהודי כמובן, אבל כמעט לא נגע בדמויות יהודיות ב"אופוריה". ב"איידול", לעומת זאת, אנחנו פוגשים אדם בשם חיים וגם דמויות עם שם המשפחה פינקלשטיין ופישר כבר בדקות הראשונות. כולם נושאים תפקידים בכירים בעולם הבידור והתקשורת, אלא מה, וכולם נראים ונשמעים כאילו זה עתה יצאו מהשטעטל. כן, הולך להיות הרבה דיבור על הסדרה, וחלק ממנו יהיה על הדרך שבה היוצר מציג את הקהילה ממנה הוא בא.
אחרי ההקרנה התקיימה מסיבת עיתונאים בנוכחות הצוות של הסדרה. האולם היה מלא, והאווירה הייתה אינטנסיבית ומתוחה. תגידו מה שתגידו על התשובות של לווינסון ושותפיו, אבל הם לא ניסו להתחמק מן השאלות וענו עליהן בצורה מפורטת.
עיתונאית צרפתייה שאלה לגבי אותו תחקיר ברולינג סטון, שחשף עדויות מטרידות על מה שהתרחש לכאורה מאחורי הקלעים שלה.
"אשתי קראה לי את המאמר הזה. אחרי שסיימה לקרוא את כל מה שכתבו, הסתכלתי בה ואמרתי - נראה לי שזו תהיה הסדרה הגדולה של הקיץ", הצהיר לווינסון. "ידענו שאנחנו עושים סדרה פרובוקטיבית, היינו ערים לזה, אבל להאשמות שפורסמו נגדנו אני פחות מתחבר, התעשייה שלנו כיום מחולקת לשניים. יש את החלק של העבודה, ויש את החלק של ניהול הפרסונה. החלק הזה לא מעניין אותי, והוא סתם שואב זמן. כל כלי תקשורת רשאי לכתוב מה שהוא רוצה. הבעיה בתחקיר של הרולינג סטון זה שהם ערכו החוצה כל דבר שלא התאים לנרטיב שלהם, משהו שקורה לאחרונה לעתים רבות".
"עצוב לראות שכותבים דברים מרושעים ושגויים על מישהו שאתה אוהב", הוסיפה דפ. "כל מה שכתבו לא נכון. אני הייתי מעורבת לחלוטין בתהליך היצירה - מהתסריט ועד עיצוב השיער. בחיים לא הייתי מעורבת כל כך".
שחקן נוסף שהזדעק להגנת הסדרה הוא האנק עזריה. הקומיקאי הוותיק מגלם את אחד מן המנהלים של הכוכבת - אדם בשם חיים, שהמבטא שלו מרמז כי ייתכן שהוא ישראלי. "הייתי בסטים לא מתפקדים בחיי, אבל זה ממש לא המצב", הצהיר. "להגיד שהצילומים היו כאוטיים זה כמו להגיד שהשחקנים ב'תרגיע' לא קראו את התסריט בגלל שהם מאלתרים. הסדרה הזו הייתה הפקה מאתגרת במובן הטוב של המילה, שגרמה לי להמציא את עצמי מחדש". ובמילים אחרות: הפרמיירה של "איידול" לא הייתה רק ההשקה שלה, אלא גם יריית הפתיחה במלחמה על שמה הטוב.