המנונים מעצימים? רוב שירי הגאווה החדשים מעליבים את האינטליגנציה של חברי הקהילה

השנה נציין עשור מאז יצא לאוויר העולם "תל אביב" של עומר אדם (שיר העשור שעבר של וואלה! תרבות). המילים שלו, שכתב והלחין דורון מדלי, הביאו את הז'רגון הלהט"בקי לכל הארץ, ואילו עומר טובי, יותם פפו ואוריאל יקותיאל, האנשים שמאחורי ליין מסיבות הגייז הים תיכוניות "אריסה", הצליחו לעשות באמצעותו היסטוריה קווירית מקומית. הם לקחו את אדם, הכוכב הכי גדול של המוזיקה המזרחית, ז'אנר שרוב הכוכבים שלו משדרים שמירה על ערכים מסורתיים, ושיתפו איתו פעולה בהמנון קווירי, מלא הומור ועם טקסט רווי הורמונים שלא לומר - חרמני לאללה. העובדה שהניסוי הזה הפך להצלחה אדירה וניצב היום בגאון כאחד הלהיטים הכי גדולים בקריירה של אדם, הובילה לשינוי של ממש בתעשייה המקומית.

"תל אביב" הוא לא שיר הפופ הראשון המזוהה עם הקהילה הגאה בישראל, אבל ההצלחה חוצת המגזרים שלו סייעה להתניע מסורת שלמה של שירים שיוצאים מדי שנה לקראת חודש הגאווה. במסגרת הזאת, כמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשייה - ביניהם סטטיק ובן אל, אגם בוחבוט, אנה זק ונועה קירל - מוציאים שירי פופ במשקל נוצה ועמוסים בסלנג להטב"קי. "המנוני הגאווה" האלה הם לא פעם שיתופי פעולה עם ליינים של מסיבות או חברות מסחריות אחרות שרוכבות על הגל, והם מזכים את המבצעים שלהם בהזמנות להופעות בכל אירועי הגאווה ובמיתוג כ"ידידי הקהילה" - למרות שבפועל הם לא אמרו שום דבר בעל משמעות.

כבר עכשיו ניתן לומר ששנת 2023 לא תיזכר כשנה מזהירה עבור קהילת הלהטב"ק בישראל, בוודאי לא בזירה הפוליטית. מה שהרגיש רק לפני מספר שנים כמו מסע לעבר שוויון זכויות מלא, נדמה עכשיו כמו מלחמה על הזכות להתקיים במרחב הציבורי. כמו ביקום מקביל, חודש הגאווה נמצא בעיצומו והוא צבעוני ומקושט מאי פעם, האינסטגרם מלא בפרסומות לאינספור מסיבות ורחובות הערים מתמלאים בדגלי גאווה שנתלים על ידי העיריות. ביקום השמח והמנותק הזה, השנה תיזכר ככזו ששברה שיאים בכמות שירי הגאווה שיצאו בה. המפץ הגדול של עומר אדם הוא עכשיו עוד תחנה בדרך של אמנים לנסות להשתמש בכוח המסחרי הגדול של הקהילה הגאה כדי להוציא להיט לקיץ.

אלא שהמנוני גאווה אמיתיים לא צריכים להיוולד באופן מהונדס. מה שהופך שירים להמנונים שמזוהים עם הקהילה הוא האמירה שמאחוריהם, כלומר: מסרים פוליטיים וחברתיים וטקסטים שגורמים למי שמקשיב להם לזכור שבסופו של דבר כולנו נולדנו שווים ומגיעות לנו זכויות שוות. כן, זה מסר כל כך קלישאתי ובכל זאת כל כך לא ברור מאליו. ההקדמה הארוכה הזאת רק מדגישה כמה ההצפה של שירי הגאווה בקיץ הנוכחי לא הביאה איתה (כמעט) שום בשורה. כן, הכמות גדולה מאי פעם, גם ליינים צעירים הוציאו שירים משלהם ואפילו הכוכבת הכי גדולה בפופ הישראלי, נועה קירל, הוציאה שיר חדש - אבל מרבית השירים מעליבים את האינטליגנציה ונשמעים כאילו מישהו ביקש מכלי אינטליגנציה מלאכותית לחבר שיר לחודש הגאווה.

קשה שלא לחשוב שהקריירה של עדי ביטי היא מה שהיה קורה אם נועה קירל הייתה בוחרת בכל התחנות הלא נכונות בקריירה שלה. בעוד האחרונה מוציאה המנוני גאווה מצליחים מדי שנה, ביטי מצליח להיכשל נחרצות במשימה הזאת. לא בגלל חוסר כישרון, אלא בגלל בחירות גרועות שמשקפות חוסר הבנה עמוק. השיר שיצא בשיתוף ליין "לימה לימה" ובהפקת סגול 69, נשמע כאילו ביקשו מגבר סטרייט בן 50 שלא נחשף למוזיקה בעשור האחרון לנסות ולדמיין איך היה נשמע שיר שמיועד לקהילת הלהטב"ק בשנת 2023 והוא פשוט עשה גוגל. קשה להבין למה מישהו חשב שביטי היא האדם הנכון לשיר טקסט על אפליקציית ההיכרויות הפופולרית אבל בוא נגיד שמי שזה לא יהיה - הוא לא נמצא בתחום הנכון. למזלם השיר הבא ברשימה גזל מהם את התואר של "שיר הגאווה הגרוע של השנה", אז לבינתיים אפשר רק להסכים שמדובר בזוועה שהיה עדיף אם הייתה נשארת על הכונן הקשיח.

בהמשך לדיבור על אמנים לא-להטב"קים שנזכרים בקהילה בדיוק בזמן לעשות ז'יטונים בחודש הגאווה, קבלו את אחד השירים הגרועים של השנה - בתחום שירי הגאווה, ובכלל. השיר של שפיטה - אחת שיודעת דבר או שניים על ניכוס תרבותי - ושחר חסון, יצא בשיתוף עם ליין ה-IMPA והופק על ידי לא אחר מעופר מאירי (מטרופולין) וקשה להבין איך המוזיקאי המוכשר הזה נתן את ידו לזוועה הזאת. הטקסט שלא משנה כמה תהפכו אותו לא מצליח להיות פחות מנורא, גורם לתחושה קשה של אי נוחות ואולי גרוע מכל - האימה הזאת נמשכת כמעט ארבע דקות.

ממש מתחשק לפרגן לשני האמנים הצעירים (מאוד צעירים) תום שנייד ואן בי. שנייד שייך לז'אנר האמנים שמעולם לא היו בארון, המוזיקה שלו קווירית לאורך כל השנה והוא עושה הכול בדרך שלו. אן בי (יותר קליט מבלושינסקי) היא בקושי בת 15 ונראה שיש לה את המרכיבים כדי להיות נועה קירל הבאה עם ביטחון עצמי שלרובינו לא יהיה גם בגיל 35. למרות שהוא רווי בקלישאות גאווה ("עובד על השריראז'") הוא מרגיש אותנטי ואפילו שולח עקיצה מדויקת לעבר ההומואים שלכאורה מגלים אקטיביזם אך בפועל עסוקים בעיקר בעצמם. חבל רק שהתוצאה הסופית לא מספיק זכירה.

זאת כבר השנה השלישית ברציפות בה קירל מוציאה שיר לחודש הגאווה ושיר הגאווה הרביעי שהיא מוציאה בכלל. רק על זה ולמרות שהיא עצמה לא משתייכת לקהילה, שווה לפרגן על התמיכה העקבית (כן, גם אם יש בה מניעים כספיים). אחרי "טיקיטאס" עם סטפן לגר, "טרילילי טרללה" עם אילן פלד ו"שלושה בנות" עם תותית, מגיע "פרובוקטיבית" שהפיק לה שגיא קריב לליין המסיבות המגה פופולרי "פוראבר תל אביב". אין ספק שמדובר בשיר מלוטש שמגיע עם קליפ מלוטש עוד יותר, שמרפרר לכוכבות פופ כמו מיילי סיירוס, מדונה, וויטני יוסטון ובריטני, וההגשה של קירל טובה כהרגלה. מנגד, מדובר בעוד דוגמה לריקנות של שירי הגאווה, וזה מאכזב במיוחד כשמעורבים בתהליך כל כך הרבה אנשים השייכים לקהילה. השיר כולל גם כמה שורות שאולי באו להעצים אבל בפועל מעודדות אגרסיביות ("כולם מחכים אני עקפתי את התור, כי דיווה אמיתית היא לא נכנסת מאחור"). בקיצור, "יוניקורן" הוא שיר גאווה טוב מספיק, ואפשר היה להסתפק בו.

דואני (לבית משפחת סופרסטאר) כבר מזמן לא מתחרה בכוכבות כמו קירל. מי שעשתה כאן פופ "כמו בחו"ל" הרבה לפני שקירל ידעה מה זה אירוויזיון, הפכה לגורו כושר אבל נדמה שבשנים האחרונות היא קצת נהנית מלשחק בפופ. "קראש" הוא שיר לא מזיק, שקשה להגדיר כשיר גאווה למרות שנעשה בשיתוף פעולה עם ליין המסיבות "קראש" (סחטיין על המקוריות בבחירת השם). בכל זאת, הוא מרפרר ללהיטי עבר של דואני ("יש לי סוד") ומציג סאונד מעודכן עם ניחוח אייטיזי, והאמת, הוא עושה חשק לשמוע מוזיקה חדשה נוספת מדואני.

כבר זמן לא קצר שהשחקן דולב מסיקה ("כיפת ברזל") עושה סאטירה מדויקת על יח"צנית ממוצעת בתעשיית הבידור המקומית - ע"ע עינת מהיח"צ. עכשיו, כמו כל תל אביבית מעודכנת, גם היא מקבלת המנון גאווה משלה. השיר, שמוגדר באירוניה כ"שיר הגאווה הלא רשמי", הוא הברקה מלאה במודעות עצמית ועקיצות ארסיות - אבל בחן - כלפי הז'אנר שבו הוא פועל. ההפקה המוזיקלית של לידור סעדיה מרפררת לכל המנוני הגאווה הגנריים של השנים האחרונות ועדיין מצליחה להתבלט מעל השממה הנוכחית. התוספת של חן אהרוני שזורם כאן עם בדיחות על חשבונו ("חיפשנו זמרת הומואית ברמות, שכולם ידעו שהיא הומואית עוד שהיא הייתה בארון, אז ישר חשבתי עליך") מעולה והתוצאה הכללית מהנה ואפילו תצליח להגשים את החלום של עינת מהיח"צ - להיכנס לפלייליסט חדר הכושר של לא מעט גייז.

כשחקן, רפרטואר הדמויות של אילן פלד מורכב בדרך כלל מווריאציות שונות על דמותה של מירי פסקל (לא שיש בזה משהו רע, כן?), אבל כמוזיקאי הוא דווקא ורסטילי מאוד. מי שמקפיד לא להתראיין, בוודאי לא על חייו האישיים, מספק במוזיקה שלו לא רק רמזים על דעותיו אלא אמירות פוליטיות ביקורתיות, חריפות ומדויקות ("אימפורטנט" שלו הוא אחד משירי השנה).

שיר הגאווה שהוציא ביחד עם הראפר הערבי-ישראלי סאז, כולו בערבית, הוא ללא ספק השיר הטוב ביותר שיצא בז'אנר השנה. לא רק בגלל שהוא עושה את מה שמצופה מקהילת הלהטב"ק ונותן במה למיעוטים אחרים, מוחלשים יותר, אלא גם בזכות הטקסט שלו שהוא ביקורתי במידה הנדרשת, הלחן הממכר שלו וההפקה שחורגת מהשטאנץ המאוס של האוס/דאנס/פופ.