מברי סחרוף ועד נטע ברזילי: השירים שעשו את העשור - מקומות 1-25

בעשור האחרון המוזיקה הישראלית התנפצה, השתנתה והתרחבה. לתוך הקלחת הזאת הגיעו צלילים מכל העולם שפתאום מצאו את עצמם במסגרת ישראלית - ולהפך. המצעד שלהלן הוא ניסיון אחד לסכם את כלל הרגעים האלה - אבל הוא לא מוחלט. זה לא (רק) מצעד השירים הכי יפים, מצליחים או טובים, אלה כאלה שסימנו רגעים, חילופי אופנות ותהליכים רחבים יותר. כל כך הרבה שירים נפלאים נשארו בחוץ, כדרכן של רשימות מסוג זה. מוזמנים להתווכח, ועכשיו - לחגיגה.

מקומות 101-76
מקומות 75-51
מקומות 50-26

למחאה החברתית אולי לא היה המנון רשמי, אבל "זמן של מספרים" שיצא באותה שנה ביטא במדויק את רוחה: געגוע למילים ולפנים ולאנשים על פני מספרים. למול שסע חברתי הולך ומתעצם תהה הרוקר הישראלי הגדול מכולם (שכתב אותו יחד עם עמיר לב): "מה עשו לשיר שלנו?", בעיבוד בלתי נשכח. השיר כמובן מתוך "אתה נמצא כאן", אחד האלבומים הגדולים של העשור, ובעל מקום מכובד מאוד גם בין שאר האלבומים של סחרוף.

ועוד שיר מהשנה הגדולה ההיא של הרוק הישראלי: "ברזל ואבנים" רק הוכיח עד כמה נעם רותם הוא אחד מהיוצרים הכי חכמים בישראל, ו"קראת לי קין" הוא גולת הכותרת - רוקנרול גאה, כועס, אנרגטי. בסוף הסערה החשמלית, נותרת השאלה שמסיימת את הפזמון וממשיכה להדהד: "כרב סלחתי לך, מתי תסלח לעצמך?". מעבר למשל התנכ"י, זה הדבר שאיתו נשארים כשהשיר הזה מסתיים.

שיר האודישנים של עמדי הפך למשהו כל כך גדול, שספק אם הוא עצמו האמין שאפשרי. ההמנון של החיילים, שהפך לשיר שנה, נקשר גם לאבל לאומי כללי, כאשר חודשיים לאחר צאתו אירע אסון הכרמל. עמדי, בעצמו לוחם, היה הבולט ביותר בשורה של זמרי מיינסטרים גברים ששרו על רגישות ופגיעות, והשפיע מאוד על הכיוונים שאליהם הלך המיינסטרים הישראלי לאורך כל העשור הזה.

זה העשור שלה: מהרגע שהפציעה באודישן בדה וויס, הפנתה עורף וחתכה בחצי הגמר, ועד שפרצה לבסוף כזמרת המיינסטרים הטובה ביותר בישראל, עם סגנון ייחודי, קצת היפי, קצת מסולסל, ובעיקר מאוד אישי. "עד שתחזור" הפשוט והמקסים, שכתב לה עידן חביב, הוא גם אחד משירי הגעגועים הגדולים של העשור הזה.

ממרום גילו, לוי נהנה אולי מהעשור המוצלח ביותר בקריירה שלו, כשהקול הגדול וסיפור חייו ממלאים אותם בעוד ועוד עומקים. כך כמעט מדי שנה: "תמיד תישארי", "מבטך", "את" ואחרים, אבל מעל כולם האפיל "עננים" שכתב לו רביב בן מנחם, שמתחיל שקט ואז מתפוצץ בפזמון, שקל לדמיין איך סרט על מוזיקלי על חייו יסתיים איתו: "ידידיי, זהו כל סיפור חיי".

לא רק "ואם פרידה" או "שבע בערב" - זאת יצירת המופת מאחד האלבומים הטובים של העשור, שהבהיר למה דיקלה היא בעצם ז'אנר בפני עצמה (פופ-דיכאון, נקרא לזה). השיר המרגש הזה נקשר גם באירוע עצוב במיוחד, כשהזמרת המצליחה ביצעה אותו בטקס האשכבה של השחקנית רונית אלקבץ.

השיר המושמע ביותר לאורך העשור האחרון הפך לרגע חובה בכל טקס מעבר בחברה הישראלית: מכיתה לכיתה, מהתיכון לצבא, ולמעשה בכל סיטואציה דומה. סייע לזה קולו הכל-ישראלי של אפללו וחביבותו, כמו גם הטקסט של עילי בוטנר - מיצרני הלהיטים הבולטים של המיינסטרים הישראלי לאורך העשור.

אחד הקולות הבולטים של האינדי הישראלי הנוכחי הגיע כאן לשיאו, עם איכויות של רוק ישראלי ישן, "כמו של פעם", קול שנמתח ונמתח ובכל מוזיקלי להפליא, להקה מצוינת מאחורה וכותרת מושלמת של שיר. לא מתחנף, לא מלוקק, זה לא מקרה שהשיר הזה פרץ את מחסומי המוזיקה האלטרנטיבית, והפך ללהיט רדיו מוצדק מאוד.

וואו. וואו. וואו. בארבע דקות מינימליסטיות ואינטנסיביות כאחד, אחת התקוות הגדולות של המוזיקה המקומית מגוללת ניואנסים של מערכת יחסים משפחתית שלמה באופן מצמרר, בין אויבים ורוחות רפאים משנות ה-80. באמת אחד השירים הכי יפים של העשור, שזוהר למרחקים.

היום ריבו הוא אחד הזמרים האהובים בישראל, והרגע שבו כל זה מתחיל מזקק את כל הסיבות לכך: הקול הנפלא שלו, התפילה הנוגעת ללב, נעימת הפסנתר והאהבה הנשפכת מתוכה. ברנסנס של מוזיקאים דתיים וחרדים בישראל, ריבו הוא אחת הסיבות שגבולות ומחסומים מגזריים נשברים.

"לילה כיום יאיר" אמנם יצא רשמית בשלהי העשור הקודם, אבל כיכב במצעדים של תש"ע. זאת אמנם שארית - אבל איזו חתיכת שארית: אחד השירים הנהדרים בקריירה המופתית של בנאי, שתיאר היטב את הקונפליקט האישי, היומיומית: "איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב בין הבור למים. לפחות יש קרב, לפחות יש מים. פעם היה רק בור" - ובסוף, התקווה לאור, שלא סתם הפכה לכותרת לאלבום. כמה אור, אביתר, כמה אור.

אחת היוצרות הכי משמעותיות שקמו באינדי הישראלי בעשור האחרון היממה את המאזינים כבר עם "הכוכב הזה מת" או "לישון בלעדיי" ושאר שירים עדינים, אבל איכשהו דווקא באנגלית יצאה לה פצצה: דיאלוג מרגש על אהבה שנגמרת בהפקה מהפנטת של השותף ליצירה. בלי להכביר יותר מדי במילים, זה שיר באמת באמת נהדר.

רדא הופיעה בחיינו כמו מטאור: מלכת פופ-סול עם סטנדרטים שאולי מעולם לא נשמעו פה, כריזמה שאי אפשר למצוא כמוה בסביבה, ושירים מעולים אחד אחד. "Life Happens", הפקה מהממת של סאבו וקותימן שנהנה גם מקליפ נהדר, הוא הרגע המוצלח ביותר שלה, והוא מצדיק כל מחמאה שנשפכה עליו - ונשפכו הרבה מאוד.

וכמה מילים כבר שפכנו גם על השיר הזה, המבטא הכמעט אולטימטיבי של העשור האחרון, פוליטית וחברתית, בין כל הצרות לבין התחושה שאסור להתלונן, בין מחאה לאסקפיזם, ובין תותים לתותים. בן ארי המוכשר הוא הכוכב הגדול והמשמעותי מבין המוזיקאים הדתיים שעלו בשנים האחרונות, וההצלחה המטורפת של השיר הזה - שלדברי מחברו התחיל כבדיחה וההומור שבו אמנם מרכזי - מגלה שהוא תפס רגע הרבה יותר עמוק ורציני ממה שנדמה. מי יודע, אם נמשיך לשמוע את הפזמון שלו שוב ושוב, אולי בכל זאת המציאות שלנו תקבל קצת קצפת.

בסלנג, בהומור, בכריזמה, בקול גדול - ובעיקר ברצון לעשות כאן מוזיקה שמחה, בן זקן היא אחד הכוחות הכי חזקים בפופ הישראלי לאורך העשור, וגם כוכבת ענקית בעידן שבו מעט נשים זוכות למעמד הזה במוזיקה הישראלית. במובן הזה, שיר הנושא של אלבום הבכורה שלה - שגם היה לשיר הרשמי של מצעד הגאווה באותה שנה - הוא כמעט שיר חותמת, שהתווה את הדרך לכל הקריירה של מי שלדבריה יכולה להפנט גם את הדאלי לאמה.

למשך כמה חודשים, "דרך השלום" היה בכל מקום - לא רק במזרח תל אביב. טוב הרי כל מי שמגיע לעיר הזאת יודע בדיוק על מה מדברים בה: מתלוננים רק על החום, מזמינים קפה הפוך ואף פעם לא הולכים לישון. בתוך רצף להיטים שאביב אוחיון היה קשור אליהם באותה שנה, "דרך השלום" הוא היהלום שבכתר, ובלי ספק הלהיט הכי גדול.

הכוכב הכי גדול של ההיפ הופ הישראלי הוא גם יוצר מרתק ואמיץ, שחופר בעצמו ומוציא החוצה את כל מה שהוא מרגיש וחושב. בצעד חריג, ב-"כל הזמן הזה" הוא נותן את הקול שלו דווקא למישהי שמדברת עליו, ולאו דווקא על הדברים הטובים - בתוך אלבום כבד ומורכב שהצליח נגד כמעט כל הסיכויים להעלות אותו לליגה של הכי גדולים. הפזמון הממכר של "כל הזמן הזה" הוא גם עדות נוספת להשפעה העצומה של דודו טסה (ר' להלן), ששותף בשיר הזה, על כל שדה ושדה במוזיקה הישראלית.

אחת האנומליות המפתיעות של השנים האחרונות היא (הם) ג'יין בורדו - להקה חובבת קאנטרי אמריקני שהלבישה אותו בבגדי קיבוץ, עם הרבה הומור לצד קיטש מהסוג המקסים ובעיות של סוף שנות העשרים. "איך אפשר שלא", שכתבה והלחינה מנהיגת הלהקה דורון טלמון, הוא שיר פשוט כמו שהוא אפקטיבי, משב רוח רענן, וגם לבבות ציניים מתקשים לעמוד בו. איך אפשר שלא?

והנה, הגענו לאיש העשור. אז נכון, טסה כתב והלחין ועיבד עם המון מוזיקאים אחרים, אבל את הכי טוב הוא שמר לעצמו: "הגולה", קול של דור שלא מוצא בית ואת עצמו, עטוף בגרוב מזרחי בסגנון שהפך לסמל המסחרי של טסה - האיש שבצלם הווריאציות המרתקות שלו על המוזיקה המזרחית נשמע היום כמעט כל המיינסטרים הישראלי. "הגולה" הוא שיר שלוקח אותו אל קצה היכולת.

גדג' מביט בעולם ורואה איך הוא צומח עוד ועוד, וכותב מכתב פרידה מלא געגועים לכל מי שכבר אינו חלק מזה, ששייך לדברים שמזמן הלכו כבר לאיבוד. וזה מכתב שכתוב באופן הכי יפה שבכלל אפשרי, בעיבוד נפלא וקולות רקע מושלמים של נבחרת חלומות אמיתית שנמצאת מאחורה, בתוך אלבום שכולו החלמה ארוכה. לשאלות כמו "איך לב נדיב יכול להיסגר?" או "איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר?" לא בטוח שיש תשובות, וגם לא לשאלה איך גדג' מצליח פעם אחר פעם לכשף לנו את הלב.

יש אירוויזיון, יש כוכבת פופ שנולדה - יש אולי גם מחלוקת על זכויות יוצרים - אבל בעיקר יש המנון שתפס רגע: פופ ישראלי לא מתנצל בין מערב ומזרח, וונדר וומן ויפן ותרנגולות, המנון העצמה בעידן ה-MeToo, קליפ משובח ושיר שכבש את אירופה וישראל כאחד. בשתי מילים: כפרה עליה.

תחילת העשור הזה מציינת גם הקאמבק המזהיר של פוליקר, שלאחר שנים של שתיקה נבעו ממנו בזה אחר זה אלבומים מרתקים, רובם ככולם עיבודים של חוויות חייו. בכל זאת, המאסטרפיס הגיע דווקא במסגרת פרויקט אחר: שיר שכתב הסופר דוד גרוסמן על בנו אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה. פוליקר הצמיד לטקסט היפהפה עיבוד בניחוח יווני קורע לב, בחיבור בלתי נשכח בין פריחה וכליון, חיים מוות. נדיב ונסער ומכאיב.

הישג נפלא בחיבור שבין גדול הווקאליסטים של המוזיקה הישראלית והמלכה האם של המוזיקה המזרחית, מהצלילים הראשונים והמלכותיים שלו ועד לפזמון המטלטל שלו. גם בלי להשתתף בקולה נוכחותה של עוזרי מורגשת כאן בכל תו, והיום, לאחר שהלכה מאיתנו, שיר הגעגועים הזה משקף גם געגועים אליה, ואילו הקריאה - "רק לנגן אהבה" - היא כבר בגדר צוואה.

עוד שיתוף פעולה מדהים בין זמר צעיר יחסית לענקית, וכזה שמפרק ביניהם הרבה יותר מיחסים בין דוריים - "תרגיל בהתעוררות" מפצח סיפור שלם על כאבים מושתקים ועל הנוכחות הלופתת של המלחמה בחיינו והתפקיד שמוזיקה משחקת בכל זה, כלומר: מה מתרחש בזמן שכתבנו שירים. כשאלברשטיין בתפקיד האם ושבן בתפקיד הבן האובד, השיר הזה נע בין סיוט לחשבון נפש, וגם עוד שנים ארוכות קדימה, נדבר עליו כאבן דרך בקריירה של שבן ואפילו של אלברשטיין.

בגלל שהוא מגדיר מחדש את העיר העברית הראשונה, בגלל החיבור בין המוזיקה המזרחית לקהילה הגאה, בגלל שאדם הוא הכוכב הכי גדול שצמח כאן בעשור הנוכחי, בגלל ש"תל אביב יא חביבי תל אביב" זה ביטוי שנכנס לשפה, בגלל דורון מדלי שבנה אימפריה, בגלל שזה פופ ישראלי במיטבו, בגלל שזה המזרח התיכון החדש. סחתיין על "תל אביב", שיר העשור של וואלה! תרבות.