השנים חולפות, ממשלות מתחלפות והכול נשכח, אבל הטראומה שהותירה אחריה האינתיפאדה השנייה נוכחת כתמיד. מי שגדל אז בישראל זוכר זאת היטב: האלימות מכה בכל מקום, בכל מרחב ובכל זמן, וכל אירוע שגרתי הוא פוטנציאל לאסון. "שמיים אדומים", שעלתה אמש ברשת 13 וחוזרת אל התקופה הזאת, עוסקת בדיוק בזה: באופן שבו הפוליטי מחריב את הפרטי, והאלימות השוצפת שוטפת כל מה שנקלע לדרכה.
הסדרה, שיצרו רון לשם ושותפיו הקבועים עמית כהן ודניאל אמסל - צוות שבקונסטלציות שונות היה מעורב יחד בסדרות כמו "תא גורדין", "שעת נעילה" ו"אופוריה" - מבוססת על ספרו של דניאל שנער באותו השם. במרכזה שלוש דמויות אאוטסיידריות שיצרו יחד משפחה אלטרנטיבית בלתי שגרתית שמתגוררת יחד בשכונת גילה בירושלים בימיה הקשים של האינתיפאדה: סער (מאור שוויצר), האקר יהודי גאון אך זועם; עלי (אמיר חורי), ערבי משכם, פרוד מאשתו ואב לבת, שאמור לטוס ללימודי רפואה בארצות הברית; וג'ני, כתבת מלחמות ובת זוגו של סער, שהיא בעצם יהודייה אמריקנית. השלושה הכירו כנערים והפכו לבלתי נפרדים, בניגוד לכל כללי הסכסוך.
אבל יום אחד כל זה משתבש, כשאנשי שב"כ עוצרים את סער ומפעילים עליו לחץ לספק מידע על אחיו של עלי, שהם חושדים כי הוא מחבל פת"ח שהרג חיילים רבים. אם לא ישתף פעולה, מזהירים אותו, הם יעצרו את עלי - שאינו מעורב בטרור - וימנעו ממנו לטוס ללימודים, והלכה למעשה יהרסו את חייו. בניסיון לעזור לחברו, סער משתכנע לשתף פעולה עם מפקדי המערך המודיעיני - איש שב"כ יובל דגן (יעקב זדה-דניאל), על תקן המבוגר האחראי והשקול, וסגן טילי מיחידת המודיעין 8200, הצעירה והאימפולסיבית (אלונה סער, שוב מגלמת קצינה עם עודף מוטיבציה ואפס ביחסי אנוש). בסבך האינטרסים, הטעויות, האידיאולוגיות והשאיפות של כל הנפשות הפועלות, דם נשפך והמציאות הביטחונית ממשיכה לגלוש למערבולת של אלימות.
עיקר תשומת הלב מופנה אל הדרמה הביטחונית-מודיעינית ובניסיון של שב"כ ואמ"ן להיאבק בטרור כמעט בכל מחיר וכמעט ללא מעצורים, ותוך איסוף מידע אינטנסיבי. האזנות, לחץ פסיכולוגי, חטיפות לחקירה ואיומים מובילים אותם להצלבות מידע ולאיתור חשודים במהירות. אלא ששיקולים אישיים, רגישויות וזעם עשויים לעוות את שיקול הדעת הזה, בפרט במקרה של טילי. המבט אל שב"כ מזכיר שתי יצירות קודמות שעסקו בנושא הזה - "הנערים" ביחס לטרור היהודי ובעיקר הסרט "בית לחם" שרוחו מרחפת על "שמיים אדומים", אך ההשוואה הזו לא מחמיאה בהכרח לסדרה החדשה של רשת, הצנועה בהרבה בשאיפותיה האמנותיות וממילא בהגשמתן. אך גם בלי להעפיל לפסגות ההן, "שמיים אדומים" היא מותחן נחמד והגון, מושקע מאוד ומופק היטב, שלא מזלזל בצופיו, וזה לא מעט.
למרות שהסיפור בנוי על דמויות קצה מובחנות, הסדרה מצליחה לעצב את הדמויות שלה באופן הוגן מבלי ליפול לקלישאות לאומניות ומלאות פאתוס. הדמויות הראשיות הן אנטי-גיבורים כאובים, שהאישי והלאומי שלובים אצלם אלה באלה. גם צוות השחקנים המוצלח, בין אם זה יעקב זדה-דניאל ואמיר חורי בתפקידים מאופקים או אלונה סער בתפקיד הנסער, שואב פנימה את הצופים אל הסיפור.
ומצד שני, ואי אפשר להתעלם מכך, חסר - לפחות בשני הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים - גם כל ממד של מקוריות או חוצפה, שיבדיל את "שמיים אדומים" ממותחן פעולה ומודיעין גנרי ויהפוך אותו לאירוע תרבותי. אם יש לה שאיפות אמנותיות או קונספטואליות מעבר לכך - הן לא נוכחות על המסך. בזה היא מזכירה את המותחן שבו היא מתחרה, "השוטרים" של קשת 12, שגם היא לא מתרוממת מעל לאקשן שבמרכזה.
ואולי הבעיה העיקרית של "שמיים אדומים" היא הטענה החבויה בנקודת המוצא שלה, לפיה אין מוצא מהסכסוך, גם לא לאנשים שמסרבים לחיות אותו. זו עמדה פוליטית - וגם אמנותית - מייאשת. אפשר לקוות שבסופה תדע הסדרה הזו להציע גם שבב של משהו אחר.