"רותם עשתה ממך סמרטוט?", שאלו החברים של רונן. אבל הוא עושה את זה לגמרי לבד

באיחור של חמישה שישה פרקים הגענו לשלב האהוב עליי בחתונמי: העלילה. כן כן, רבותיי, לאנשים יש רצונות מתנגשים, והם אשכרה אומרים אותם. מלבד רותם, כמובן, שלא אומרת כלום. גם זה עומד להגיע לקיצו.

עוד בוקר עגום עובר על קנדל רוי ואמנית האינסטה בירח הדבש. לדבריה היא דווקא מסוגלת יותר ויותר "לראות את הטוב שבו", אבל לא מספיק כדי להעדיף את נוכחותו על פני צילום ציפורים. הוא מסכן, אבל גם קרינג' - למה בכל רגע נתון צריך לדבר על הקשר שלהם, במיוחד כשעוד אין כזה?

רונן כנראה חי בטלנובלה מתחילת האלפיים, כי בעולם שלו, אין שיחות חולין. אין תחביבים, צחוקים, פוליטיקה, אקטואליה, תרבות - יש רק "אותנו". ההתנפלות שלו עליה הייתה מ-0 ל-200, קצב שנצפה עד כה רק בקשרים שנוצרו במסיבות טבע. גם אני במקומה הייתי מוקרפת. מצד שני, היא לא אומרת בדיוק מה הייתה רוצה או מגלמת את זה בעצמה, והאחריות גם עליה. אני לא בטוחה אם זה סיילנט-טריטמנט פאסיבי אגרסיבי כזה או שככה היא מתנהלת כהרגלה וזה מרגיש לה תקין, אבל נכון לעכשיו, רותם גוזרת על שניהם סדנת ויפאסנה, 0% זן.

הם שותקים באוכל, שותקים בבריכה, שותקים בחזרה לארץ - אבל רונן עולה על גדותיו. לשתוק זה בערך הדבר הכי קשה בעולם בשבילו. וכיוון שמול אמא אהמ סליחה רותם, אסור לו להתפוצץ, המעיים שלו נשפכים לפני החברים במייצג טרנטינואי. גם רותם מוציאה קיטור בפני חבריה: "הוא רק מכיל", היא מתלוננת. כמובן, למקרה שפספסנו, גם "מביך" לה. תגידו לי, משהו לא מביך את רותם? מה מותר להגיד לה? "בואי לסביח" זה בסדר, או גם אינטימי מדי?

בהתחלה חשבתי שיהיה לה נוח יותר עם מישהו אנטיפת כמוה, מולו תוכל לשחרר את השיפוטיות שלה כמו כרס בירה שכלואה במכנס, אבל אני כבר לא בטוחה. בגדול, שידכו את האדם המרצה ביותר בעולם עם מי שאי אפשר לרצות אף פעם. יעל הפסיכולוגית, מה עוד תעוללי. רותם עצמה מודעת לביקורתיות היתר שלה, אבל בחיים לא תודה בפני רונן שהבעיה אצלה, וחבל. כלומר, הבעיה בבירור גם בו, אבל לה לגמרי לא חסר.

זה בטח נורא בשבילו, להשתדל כל כך ולא לזכות בהכרה, גם אם הוא תובע יחס כמו גור של גולדן רטריבר. כולי תקווה שלפחות לוגן וההיא מסבסדים לו טיפולים לכל החיים, כי בכל פעם שרותם מייבשת אותו עולה בעיניו הכיתוב המהבהב בענק "אכזבת ההורים".

רונן לא מבין; הוא שם בשבילה כל הזמן, וחוזר על זה גם, "בשבילה, בשבילה" (הנה, גם אני למדתי מהמומחים להיתפס על מילה אחת ולבנות מזה מתודה שלמה) - אבל ה"בשבילה" הזה הוא בדיוק העקב אכילס של רונן. הוא לא שם בשביל עצמו, ובאיזשהו מקום, זה אנוכי. כי הוא דוחק את הצד השני לאהוב אותו, ולא מרפה עד שזה קורה. על פניו הוא באמת נחמד ומשתדל, אבל לא אכפת לו מרותם כמו שאכפת לו לזכות מאישה יפה להכרה, ולראיה, הוא דפוק עליה מהרגע הראשון בלי לדעת עליה כלום.

הוא צריך שמישהו יביא לו כאפת התעוררות, והוא זוכה לה. למזלו ולצערו של רונן גם יחד, חבריו ניחנו בטאקט של אישה בת שמונים עם דמנציה, והם כאן כדי להגיד לו הכל בפרצוף, בתיבול ווסאבי. הם צודקים: המאמץ שלו הוא מאמץ-יתר, ועם כל הכוונות הטובות, זה מרתיע. עכשיו למשל, כשהוא אותנטי לעצמו ופורק את אשר על לבו מול החברים, הוא נראה לי הרבה יותר מושך. "מה, היא עשתה ממך סמרטוט?", שואל דוקטור טאקט השני.

גם הוא צודק, בערך. כי רותם אמנם מסמרטטת, אבל לא באמת צריך אותה - רונן מסמרטט את עצמו לגמרי לבד. הוא רק ראה אותה בשמלה לבנה והשליך את עצמו לפניה כדי לשמש מדרכה לרגליה מבלי שאף אחד ביקש. השאלה הכאילו תמימה הזו פגעה לו בול בנקודה הכי כואבת.

מעניין, אגב, שמה שרונן שמע מהחברים שלו זה "אתה לא גבר מספיק". אולי זה גם באמת מה שהם חושבים עליו, אבל מה שמשנה זה שהוא חושב את זה על עצמו, ואמיץ מצדו לשתף את זה עם רותם. רותם פחות מזהה את היופי בשיתוף, שהרי איננה מאמינה בלדבר. משהו ביניהם תקוע, ורונן מבקש לשים את זה על השולחן, אבל היא אומרת: "אני מרגישה שאתה עושה עליי אמבוש".

שמעו, כל הגישה שלה לתקשורת אנושית לא ברורה לי בכלל. היא מתייחסת לשיחה עם פרטנר כאילו זה משהו שאמורים לשריין בקלנדר שבוע מראש, וחוצפה להתפרץ אליה סתם כך למשרד, גם אם שניהם במסעדה. היא מתקוממת. "החלטת שאתה רוצה לפתוח את זה", היא מאשימה, אבל מה בעצם האשמה כאן? ככה זה קורה כשרוצים לפתוח משהו - פותחים אותו. ומה זה "חבל שהחלטת לדבר כרגע"? איזה מין דבר זה לומר לפרטנר זוגי, או בכלל, לאדם שמבקש לדבר איתך? רותם עסוקה כל הזמן בחסימה שלה ומה חוסם אותה, אבל הגיע הזמן של רונן לדבר גם על איך שהיא חוסמת אותו, מה שהיה מתאפשר אם היא לא הייתה, כאמור, חוסמת אותו.

הוא מנסה לומר לה שהוא אבוד, שכל דבר שיעשה יעצבן אותה, מה שגם לא נכון בעיניה וגם עולה לה על העצבים. להגנתה יש לומר שגם היא בסיטואציה קשה. לא נעים לדחות מישהו אחרי שגררת את כל משפחתך ואחותה לאירוע קרקס בפריים טיים, אבל זו לא סיבה לדכא. כשהוא מנסה להבין למה לעזאזל היא כועסת עכשיו, היא עונה, ש"פתחת את זה לא בינינו". האם הבנתי נכון, והיא מבקרת אותו על זה שהוא שיתף חברים במה הוא מרגיש, בדיוק כפי שעשתה, אגב, בעצמה? אין מילה אחרת לתאר התנהגות כזו מלבד "רעילה". וכשרונן עוצר אותה במילים "אל תדברי רגע", אני שמחה בשבילו. זמן להפסיק להיות נחמד, וללמוד להציב גבולות.

(לאחר פרסום הטור הזה הבנתי שהיא התכוונה להסכם לדבר מחוץ למצלמות, ועדיין, זה הסכם שתלטני ולא לגיטימי בעליל)

מה נגיד על עינב ורז? אפילו תקלה במכונית בדרך למשפחה שלו לא מצליחה לערער אותם. אלה אנשים שרואים גם במחסור באפוד זוהר הזדמנות לרגע רומנטי, שזה ממש מקסים וממש אבל ממש לא מעניין. הם מתחילים את היום בשירת "חצילייני נא" ובישולים, כי גבר אמיתי לא חושש לבשל בסינר פלמינגו ומטפחת ראש או לשגל בעמידה את מכונת הצ'יפסר (לדבריו הוא מרגיש בנוח לעשות לידה שטויות כי איננה שופטת, אבל אנחנו לגמרי על זה); משם פוגשים את חבריו של מר שמח, מדלגים בקלילות מעל תקלת הדרכים, מסמנים וי גם על כל סימני החיבה במפגש המשפחתי ונוחתים בבית לשינת כפיות רובוטיות. אין בלבי מקום לכל כך הרבה הולסומנס.

יעניין אתכם גם:
אמו של משה מחתונמי: "עבר ילדות לא פשוטה, יש ילד שלא נשרט?"
דודה של רותם צדקה: רונן ורותם מוכיחים ש"יפה זה לא מספיק"
הפסיכולוג החדש של "חתונמי": "נעם ומשה דומים מאוד, זו התאמה שיכולה להיות מאוד חזקה"
"בגיל שלה גם אני נמשכתי לזקנים ואפילו לא בחרתי באלה עם הכסף"

"הרבה מאוד צחקוקים, הקנטות - אנחנו יכולים להבין את ההתאמה", מעניקה יואנה טון חוו"ד מקצועית לירח הדבש. ושוב אחבוש את הכובע של ד"ר חלטורה סגרסקי: המילים "ירידות" ו"הקנטות" חוזרות אצלה, ודווקא במובן חיובי. נדמה לי שזו הדרך שלה לתקשר, מעניין כמה זה יתאים לו לאורך זמן. יש לי תחושה שלמרות שתומר משדר עסקים כרגיל (כי אצל יואנה הכל קצת עסקי), הסבלנות שלו לעקיצות שלה אוזלת.

"אני בן אדם שלא אומר כשלא נוח לו", הוא אומר בעצמו. גם יואנה הייתה שמחה שיחלוק איתה יותר מקשייו, אבל אני לא יודעת. להניח את הלב שלך בפני מי שמעניקה לך בפנים ציונים שנעים בין 5 ל-6, מפתה בערך כמו להניח את האשכים שלך בטוסטר כדי לראות מה יקרה. כל הכבוד לו שהוא מצליח לשמור על קור רוח בביקור בדירה שלו, כי להזמין אליך את יואנה זה להזמין ביקורת רס"ר. האור מפריע לה, הטלוויזיה, הארון נעליים - תגידו, בטוח שהיא באמת הייתה רווקה לפני? מישהו צריך לספר לה שהדירה שלו נראית טוב יותר מ-99% מדירות הרווקים בשוק. אני אישית התארחתי בסלונים שיושבים בהם על כיסאות כתר. מזלה שהיא נפלה עליו, באמת.

יואנה אולי מסכימה שזה מרגיש "בית", אבל לא בית שהיא רוצה להישאר בו, והם ממשיכים משם הישר אליה ולמגילת משימות שהיא מנחיתה על ראשו, כאילו היה זה בכלל חשמלאי שהיא חיכתה לו כל השנים. כמזרח אירופית בעצמי, לא אתפלא אם היא ישבה בזמן הזה בחושך לבד. מאוד חמוד מצד תומר לחשוב שהמשימות נועדו לגרום לו "להרגיש נחוץ", כי היא, מה זה לא אכפת לה. הבחורה צריכה נורות והיא צריכה אותן עכשיו. כלומר, היא תשמח שהוא ירגיש בנוח בבית, פשוט לא ברמת לאכול פיצה על הספה. לרגל המאורע הוא מעניק לה חלוק "קווין", היא מעניקה לו נעלי בית ושניהם מתקפלים למיטה, ביחד. עם כל העקיצות, או "הקנטות", כמו שאומרת יואנה, יש לי תחושה שהם בכיוון טוב. אני מה זה מקווה בשבילם.

בהגיעם לנעם, היא ומשה הולכים לאכול שניצל תירס חיחיחי, להתיישב על הספה חיחיחי ולנשום חיחיחי. תהרגו אותי, אני לא מבינה מה זה הצחוק הזה. זה חוסר ביטחון? זו מגננה? האם היא פשוט באמת ובתמים האדם הצוהל ביותר בעולם? ולמה זה מפריע לי? אולי בשל נשמתי הקמלה שמתקשה להכיל את האופציה שאחרים חיים את חייהם בריחוף על ענן? כנראה. אבל אני גם לא חושבת שבאמת טוב לה כל הזמן. אני חושבת שנעם מובכת מעצם הקיום שלה. לפחות היא לא מסתפקת בלומר "מביך לי" אחת לשתי דקות, וזו כבר נקודה לזכותה.

על כל פנים, נועם מקווה שביתה הנעים-יותר-אובייקטיבית יכשף את משה להישאר בו, אלא שכל הנעימות הזו לא נעימה לו בכלל. משה יותר בקטע של מושב, בירה, סיגריות והרס עצמי, אבל בעיקר מת לעוף משם, ורק ממשיך למלמל על ניוטרל מילים כמו "נותן צ'אנס ו"בא פתוח" שהשתילו המומחים בראשו במהלך חצי שנה של מיונים והנדסת תודעה.

הוא מרגיש שהוא מוכרח לחלוק עם נעם שאיננה הטייפקאסט שלו, בדיוק כשנעם מוטרדת מכך שהוא חולק איתה כל מה שעובר לו בראש, כאילו היא מעוניינת לשמוע. מעבר לזה, מפריע לה גם שמשה לא בדיוק מעריך כנות כשהיא מגיעה מהצד השני. למשל, כשהיא מבטאת את חוסר רצונה לעבור איתו לרינתיה, בשל עבר כלשהו שקשור במקום הזה ושהיא מבקשת להשאיר מאחור.

במקם להתעניין בסיפור הכואב שהחלה להציף, כמו שכל אדם עם רגישות בסיסית היה עושה, משה מתעצבן ותוקף. זו הפעם הראשונה בתכנית שרואים את נעם כנה וברורה לגבי הרצונות שלה, שאינם תואמים את שלו, והיא לא זוכה להכלה אלא מואשמת מיידית בכך שהיא לא "ראש פתוח". זו לא נורה אדומה, זו שרשרת גרילנדה מהבהבת.

אבל כל השיח הזה חסר טעם, כי לפני הכל, משה פשוט לא בקטע שלה. בכל פעם הוא נותן לזה שם אחר. פעם זה הגיל, פעם זה הטייפקאסט, פעם זה שאין "ראש פתוח". אחי, יו אר ג'סט נוט אינטו הר. "הוא נמשך לאופי שלי", מספרת נעם לגרסת הפסיכולוג של חיים כהן, ואפילו היא כבר מבינה שמשמעות הדבר היא שאין משיכה. כלומר, אולי יש, אבל ממש ממש קצת.

בשרשור תגובות מוזר בפייסבוק שהצטרפה אליו בשבוע שעבר ועסק בה, רמזה נעם שבהמשך נופתע מהקשר שלהם, אבל מאוד קשה לי להאמין. לפחות בינתיים היא ניצלה מרינתיה, ושניהם עוברים לגור אצלה, חוויה שבכל זאת מסתמנת כסיוט, אך לפחות סיוט מוגבל בהיקפו. גם הם הולכים לישון חבוקים, נכונים להתפשר כל עוד זה נסבל.