יש מעט מאוד דברים מתגמלים טלוויזיונית כמו סדרה בלשית טובה: מתח ואקשן, סודות ושקרים, ובעיקר תעלומה אחת לפצח תוך איסוף הרמזים וסילוק המסיחים, בלא יותר מארבעה עד שמונה פרקים. מי צריך בסוף היום יותר מאשר פתרון לדרמה של מישהו אחר?
אחרי מספיק סדרות מן הסוג הזה, בדיוק כמו במקרה של הרומן הבלשי, הצפייה כבר הופכת למשחק של חתול ועכבר אבל לא רק בין הבלש לרוצח, אלא בעיקר בין הצופה לפתרון. התעלולים העלילתיים, הקנוניות והפיתולים הרי חוזרים על עצמם בשינוי אדרת. זה כמו סודוקו טלוויזיוני: המיקום של הספרות משתנה, אבל החידה היא פחות או יותר אותה חידה. במילים אחרות, מה שהופך את הפורמט למענג זה היכולת לטעון את הנוסחה באנרגיה רעננה, לכבד את הדמויות שלה ולהשתמש בהן כדי להעלות לסדר היום סיפור שיש בו אולי גם ערך מוסף.
תוך נאמנות מוחלטת לנוסחה המדוברת, "מעירים דובים מרבצם" ("Sleeping Dog"), סדרת המתח הבלשית הגרמנית החדשה של נטפליקס, עושה את הדברים האלה ומציעה בינג' יעיל לחובבי הז'אנר - לא פחות וגם לא הרבה יותר. יש בה כל מה שצריך בשביל להעביר כמה ערבים מול הטלוויזיה, עם פיתול עלילה קבוע בדקה האחרונה של כל פרק ושלל רעים מבלבלים, כשהחשד נופל בשלב מסוים כמעט על כל אחת מהדמויות. היא נמשכת שישה פרקים בסך הכול, אז גם אין סכנת מריחה ואיבוד סבלנות. אם יש כאן טוויסט מעניין הוא נמצא במוקד החידה: הפעם, המפתח לתעלומה המרכזית בעלילה, יותר מאשר כל נרצח, הוא הגיבור עצמו.
במרכז הסיפור בלש לשעבר בשם מייק אטלס (מקס רימלט), שסוחב אחריו טראומה משירותו במשטרה - שאותה הוא לא ממש זוכר אבל גורמת לו לרדת מהפסים, לעזוב את משפחתו ואף לגור ברחוב. כשאסיר שהורשע בגלל ראיות שאטלס מצא מתאבד, תחושה רעה משתלטת עליו והוא נחוש להבין מה קרה בתיק הזה, שהוא לא ממש זוכר ממנו כלום. לחקירה מצטרפת גם יולה (לואיז פון פינק), פרקליטה צעירה ששואפת להוכיח את עצמה אך מתקשה לצמוח מול הבוסית הקשוחה שלה. כמו מייק, גם יולה מבינה שיש יותר מדי סימני שאלה, ובחקירה המשותפת שלהם הם נתקלים בסמים מטשטשים, מאבקי כוח, שחיתות, גזענות ואלימות חסרת מעצורים, ואיכשהו גם נאו-נאצים מצטרפים לרגע לעלילה אם כי זה לא העיקר.
בעוד התקרית שפותחת את הסדרה נדמית גנרית לכאורה, מה שטוען את החקירה בעניין, כאמור, הוא הגיבור המשונה והמסתורי בעצמו. בדרך לפתרון, מייק יצטרך להשלים עם מצבו, עם משפחתו שאתה זנח, עם חבריו לשעבר לצוות ועם עברו המודחק. כשיבין את המקור למערבולת הזאת, תיפתר החידה כולה. ואם משהו מתוך מאפייני העלילה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה: מדובר בגרסה מחודשת לסדרה הישראלית "עקרון ההחלפה", שיצרו עודד דוידוף ונח סטולמן (העומדים גם מאחורי "מלאך משחית"), ובמקור גילמו בה את התפקידים הראשיים ליאור אשכנזי וליאת הר-לב.
העלילה מתקתקת כמו מכונה, המשחק משכנע ורוב אגפי הסיפור כתובים היטב (חלקים מהטלנובלה המשפחתית של הגיבור אפשר היה לקצץ, למשל). על הדרך, "מעירים דובים מרבצם" מנסה גם לדון ארוכות בפוסט טראומה ובהדחקה. כמו אטלס, כל חבריו רדופים מזכרונות מבעיתים מזירות פשע מחרידות, וכולם מטביעים זאת בכדורים ואלכוהול במקום לדבר ולטפל בזה. הסדרה אמפתית לקושי הזה (אולי אף אמפתית מדי ביחס לפשעים הקשורים בו). החמלה הזאת מתבטאת גם באופן שבו דרי רחוב משתלבים בעלילה תוך כבוד והגינות כלפיהם. הריפוי, ככל שישנו, כורך את שני הנושאים האלה יחד. מצד שני, גם לא צריך להגזים: העיסוק בעולמות האלה משתלב בעלילה ולא מעיק עליה, אבל גם לא פורץ דרך, מסעיר או מקורי באורח יוצא דופן. זה בסדר: לכמה שעות של מתח אסקפיסטי, לא צריך הרבה יותר.