אחרי ארבע עונות חמודות, משעשעות, נוגעות ללב וחרמניות, הסדרה "אמת או חובה" ("Never Have I Ever") הגיעה לסיומה. הטינאייג'רית החרשנית דייווי וישקומאר (מייטריי רמקרישנן), שפסגת שאיפותיה היא לאבד את הבתולים ולהתקבל לפרינסטון - בסדר הזה, נכנסה לחיינו באמצע מגפת הקורונה וחייה הפכו להסחת דעת מרעננת ושמחה בתוך ים השטויות שבהן צפינו בנטפליקס. את הסדרה יצרו במשותף מינדי קיילינג ולנג פישר, שעשו ביחד גם את "מינדי" האהובה, והיא מבוססת בחופשיות על דמותה של קיילינג עצמה.
היוצרות ניסו, ובגדול הצליחו, לעשות מה שסדרות נוער רבות לא יכולות - לספר סיפור על חיי אנשים צעירים עם כל הקלישאות, אבל לרענן את הפורמט וגם להכניס ערך מוסף ועומק רגשי. דייווי והחבורה שסביבה מתמודדת עם פיתולי החיים בתיכון, עם שאיפות סטודנטיאליות והסתבכויות רומנטיות רבות, אבל הכל מושפע מהאירוע המכונן בחייה של דייווי שקרה ממש לפני תחילת הסדרה, כשאביה האהוב מת מהתקף לב פתאומי מול עיניה.
כשאנחנו רק פוגשים את דייווי, היא אכולת צער ושקועה עמוק באבל שלה. מערכת היחסים שלה עם אמה עכורה, והיא מסתובבת בעולם עם איזה זעם פנימי שמבעבע כל הזמן מתחת לחזות הילדותית התמימה. יש בה כל כך הרבה זעם על מותו של אביה, עד שמי שנבחר ללוות את הסיפור שלה בקריינות מחויבת המציאות הוא ג'ון מקנרו, שחקן הטניס האגדי שידוע בהתפרצויות הזעם שלו. לאורך ארבע עונות אנחנו רואים את הנערה הזאת גדלה ולומדת על החיים, עושה טעויות (המון המון טעויות, רבות מהן קרינג'יות ומעצבנות - כמו שנהוג בקומדיה שבמרכזה נערות או נשים, ובאמת, מתי נפסיק עם זה?) ומתמודדת איתן.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
כל הסדרות המומלצות של החודש
טד לאסו יכול להפוך כל אדם לגרסה הטובה ביותר שלו, אבל לא את הסדרה בכיכובו
"יורשים": הסיום של הסדרה מבטיח שהיא תיזכר כאחת מהגדולות
"בארי": העונה האחרונה של קומדיית הפשע מרשימה, מרהיבה, מפתיעה - ולגמרי מיותרת
"גברת מייזל המופלאה" סיימה את דרכה בראש - ובציצי - מורמים
למרות עונת פתיחה חזקה שהשאירה אותנו ממתינים להמשך בשקיקה, "אמת או חובה" לא הייתה תמיד אחידה ברמתה וצופים רבים הרגישו בעונה השלישית שהסדרה די איבדה פוקוס, והגיעו לצפייה בעונה האחרונה עם חששות. הרי בפעם האחרונה שראינו את דייבי היא התייצבה בחדרו של ה-will they / won't they שלה, בן גרוס (ג'רן לוויסון), בכוונה ברורה לשכב איתו. כבר אז היתה תחושה שמשהו טוב לא יצא מזה ששני האבודים האלה ינסו לממש את המתח הרומנטי ביניהם. ואכן, אנחנו מגלים שהלילה המשותף רק הרחיק את השניים האלה מהזוגיות הנחשקת. חדשות רעות למישהי כמוני, שהמשולשים הרומנטיים בסדרה הזאת כבר יצאו לה מכל החורים, עד כדי כך שכל פעם שנכנס בחור חדש לפריים עלה החשש שהוא יהיה מקור חדש להתאהבות עבור הגיבורה שלנו.
לא שזה לא מה שקרה, אבל החדשות הטובות הן שבעונה הזאת לפחות היה ברור מראש שיש עניין רומנטי אחד שהוא זה שאליו חותרים, וזה בן. כל הבנים בדרך הם הסחות דעת ומשמשים ככלי עלילתי. אחד מהם הוא אית'ן, שקיים כדי שדייווי תחווה התנסות מינית טובה, כך שבפעם הבאה שהיא ובן יעשו סקס זה לא יהיה כל כך רע כמו הפעם הראשונה. איתו היא גם לומדת שיש "באד בויז" שהם באמת פשוט בני אדם לא משהו, ושבשורה התחתונה, זה לא סקסי. היא גם חולקת רגע נוסף עם הקראש הוותיק שלה, פקסטון הול-יושידה (דארן בארנט), שנועד לסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד ולהעביר אותו סופית ממעמד של מושא תשוקה לידיד.
גם פקסטון, דמות שבצורה פרדוקסלית מרגיש תמיד חיצוני לחייה של דייבי למרות שהם חברים די טובים, עובר שינויים ומתקשה לעשות את המעבר לבגרות. פקסטון מגלה שהחיים בתור הבחור הכי יפה בתיכון היו קלים לעומת החיים בקולג', שבו הוא לא נחשב לביג דיל בכלל, ומוצא את עצמו מהר מאוד חוזר לבית הספר שרמן אוקס בתור עוזר מאמן השחייה. עכשיו כשהוא חלק מסגל המורים, זיהוי הגבול בינו לבין החברים שהוא היה חלק מהם רק לפני כמה חודשים - הוא אתגר בפני עצמו. ובואו נגיד שמזל שהסדרה נגמרה, כי בארנט כבר מזמן לא אמין בתור בן 18 מהורהר. הבנאדם בן שלושים ושתיים, והסצנות המיניות שלו עם מייטריי רמקרישנאן מביכות.
החברות של דייווי הן כמו תמיד החלק הכי פחות מעניין בכל עלילה, ותפקידן למלא זמן ולתת עצות שהן בדיוק ההפך ממה שכדאי לעשות בכל מצב. אבל לפחות בעונה הזו המינונים שלהן יותר מדויקים, ואת הרבה מהנטל לוקח טרנט (בנג'מין נוריס), החבר הסטלן של אלינור והבסטי של פקסטון, שבעונה הזאת הפך במפתיע להיות הלב של החבורה.
בכלל, התהליכים שעוברות הדמויות בעונה האחרונה, בדרך לסגירת הקצוות הפתוחים ופתיחת דרכים חדשות עם המעבר של הדמויות לשנות הקולג', הם מנומקים והגיוניים, ויש פחות התברברות ויותר חתירה למטרה. ככל שהעלילה מתקדמת לקראת סיום, יותר ויותר ניכר שדייווי באמת התבגרה במהלך שנות היכרותנו. אם בתחילת הסדרה אמא שלה נראתה לה כמו האויב, עכשיו הן יחידה אחת אוהבת, ודייווי יודעת שאמה (פורנה ג'גאנת'ן המהממת), וגם שאר נשות משפחת ווישקומאר, הן מקור לתמיכה והכלה. מערכת היחסים ביניהן הפכה להיות בסיס שעליו הסדרה נשענת - לא מעט בזכות החינניות של שתי השחקניות האלה.
הנערה האבודה, שלא ידעה מה לעשות עם החור שמות אביה השאיר בחייה, שפעלה מתוך אינסטינקטים ולא חשבה עד הסוף על הפעולות שלה, מצליחה בעונה הזאת להפגין בגרות (כמו מול האפשרות שאמא שלה תצא עם גבר שאינו אביה), לתקן פשלות גדולות שעשתה (למשל להשלים עם חברתו של בן), ואפילו להראות איפוק פה ושם. כשהפסיכולוגית שליוותה אותה כל הסדרה (ניסי נאש, שצריכה עוד תפקידים דחוף) מראה לדייווי כמה היא השתנתה, אנחנו הצופים יודעים שזה באמת נכון, כי היינו עדים לתהליך הזה. לא נשאר אלא להסכים עם ד"ר ראיין כשהיא אומרת כמה היא גאה בילדה הזאת.
אז נכון שהיו לה מעידות בדרך, אבל בעונה הרביעית "אמת או חובה" אספה את עצמה וחזרה להתמקד במסר הגדול יותר שלה. למרות שהיינו צריכים לצלוח שוב זיגזגים רומנטיים, את העלילות של פביולה ואלינור, והחלטות אימפולסיביות שדייווי עושה וגורמות לנו לרצות לנעול אותה בחדר עד שתתבגר - הכל זרם לכיוון אחד ברור. הוייב שלה היה ונשאר קומדיית נעורים עם גיבורה שטופת הורמונים שמכניסה את עצמה למצבים טיפשיים, ולפחות פעם בעונה מרגשת אותנו עד דמעות.