לואי גארל הוא בן למשפחת אצולה של הקולנוע הצרפתי. הוא עצמו שחקן מצליח, שפרץ ב"החולמים" ושיחק בשלל הפקות צרפתיות ובינלאומיות, למשל "קצין ומרגל" ו"נשים קטנות", וביים כמה סרטים. אביו הוא פיליפ גארל, מן הבמאים האמנותיים המוערכים במדינה. הסנדק שלו היה ז'אן-פייר לאו, שכיכב ב"400 המלקות". אחותו אסתר גארל היא גם כן שחקנית, שהופיעה בין השאר ב"קרא לי בשמך". אמו בריז'יט סי היא שחקנית ובמאית, שהנחתה סדנאות יצירה בכלא הצרפתי.
במהלך התקופה הזו, התאהבה אימו באחד האסירים, ובהשראת היחסים איתו כתבה וביימה את סרטה הראשון, "ידיים חופשיות", בו את בת דמותה גילמה לא אחרת מאשר רונית אלקבץ, במה שהיה אחד מתפקידיה הבינלאומיים הגדולים ביותר.
עכשיו, גארל מציג את הצד שלו בסיפור, בסרט הנפלא "חף מפשע" שעולה בארץ בסוף השבוע - שנה לאחר שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, ולאחר מכן אצלנו בפסטיבל ירושלים. הסרט היה מועמד ל-11 פרסי סזאר, האוסקר הצרפתי, וזכה בשניים, ונהנה גם מהצלחה קופתית מרשימה במולדתו.
גארל מגלם כאן גבר צרפתי, שעובד באקווריום ומנסה להתאושש מטרגדיה אישית קשה בעזרת חברתו הטובה ביותר, אותה מגלמת נעמי מרלן. אימו, כאן בגילומה של אנוק גרינברג, מתחתנת עם אסיר אותו הדריכה בכלא, בגילומו של רושדי זם. בנה המודאג חושש שהפושע לשעבר לא באמת חזר למוטב, ומתחיל לעקוב אחריו. מכאן, מתפתח סרט שהוא גם קומדיית מצבים, גם מותחן פשע וגם ובעיקר דרמה משפחתית - והוא מצטיין בכל החזיתות.
"פחדתי שהסרט יהיה פאתטי", מודה גארל בשיחת זום לקראת צאת "חף מפשע" בישראל. "לא רציתי לעשות עוד אחד מאותם סרטים שבאים ואומרים 'אהבה בין אמא ובן זה הדבר הכי חזק בעולם'. לא רציתי עוד סרט על אנשים שרבים כדי להוכיח שהם אוהבים. בקיצור, פחדתי מפאתוס. מי שהרגיע אותי זה פדרו אלמודובר (שביים את 'הכל אודות אימא', בין השאר). אנחנו מכירים קצת, ודיברנו לפני. הוא אמר לי 'לעשות סרט על אימא שלך זה תמיד רעיון טוב'. הוא צודק כנראה, כי לעשות סרט על אימא שלך זו סוג של מחווה. אפילו אם אתה חלילה שונא אותה, וזה כמובן לא המקרה שלי, אתה מוקיר לה תודה על כך שהביאה אותך לעולם, אז תמיד תטפל בדמות שלה ובסרט כולו בהקפדה יתרה. לכן פדרו אמר שזה רעיון טוב".
איך הרגשת כשאימא שלך הלכה ללמד בכלא?
"הייתי גאה מאוד. לא הכרתי אף אחד אחר שאימא שלו עושה את זה. אימא שלי תמיד היתה מעין קאובוי - אישה הרפתקנית ונטולת מורא. מצד אחר, גם קצת דאגתי, כי הכלא זה עולם של גברים, ועולם אלים. אני אוהב מאוד את אימא שלי ותמיד גם קיבלתי ממנה הרבה אהבה. כשאני רואה אנשים שמרגישים שאימא שלהם לא אוהבת אותם, אני אומר לעצמי שזה לא כיף".
אתה זוכר באיזה שלב בחיים הבנת שאימא שלך היא לא רק אימא שלך, אלא גם אישה עם חיים משלה?
"מהר מאוד. תמיד הבנתי את זה. אף פעם לא ראיתי אותה כ'אימא שלי'. היא היתה תמיד אישה עצמאית ופורחת. מאז ומעולם תמיד אמרתי לחברות שלי, שנוח לי עם ייצוגים של נשים חזקות, משהו שהפך לחלק מרכזי במאבק הפמיניסטי. גדלתי בצד אישה חזקה מאוד וזה טבעי מבחינתי".
איך הרגשת כשראית את רונית אלקבץ משחקת את אימך?
"הרגשתי שיש ביניהן דיאלוג יפה. כמו לאימא שלי, לרונית היה אופי חזק מאוד. לא פגשתי את רונית הרבה פעמים, אבל בכל פעם שנפגשנו, הרגשתי כלפיה קירבה בגלל שהיא שיחקה את אימא שלי. הנוכחות שלה תמיד הרשימה אותי, וגם קצת הפחידה אותי".
גארל ובני משפחתו שיחקו בעבר בלא מעט סרטים עגמומיים בשחור-לבן, אז אפשר אולי היה לצפות שגם "חף מפשע" יהיה כזה. למעשה, הוא סרט קומוניקטיבי, שמבלי לגלוש לקיטש או לשטחיות, מצליח להנעים את הזמן ולרומם את הרוח.
"חבר אמר לי פעם שבעיניו, סרט טוב זה סרט שעושה לך חשק לחיות", הוא אומר על כך. "בעיני, זו מנטרה טובה לאמנות - ולחיים. אם אני יוצא מסרט ואין לי חשק לחיות - זה לא טוב. סרט צריך לטעון אותך באנרגיות, ולתת לך תקווה".
"רציתי שהסרט יפנה לקהל רחב, ולכן התרגשתי שהצליח בקופות", הוא ממשיך. "גם ההקרנה בקאן היתה מרגשת. בעיקר היה יפה לראות איך הקהל צוחק מהדיאלוגים של נעמי מרלן. לפני כן, היא שיחקה בעיקר בסרטים דרמטיים כמו 'דיוקן של נערה עולה באש'. פה, התפקיד שלה קומי הרבה יותר, והיא לא ידעה איך הקהל יקבל את זה. הרגשתי אחריות גם כן, כי התצוגה של שחקן או שחקנית היא גם באחריות של הבמאי, אז כשאנשים צחקו ממנה ומחאו לה כפיים - זה נגע בי".
הפסקול כולל להיטים צרפתיים משנות השמונים, שאני אגב לא יכול להפסיק להקשיב להם בספוטיפיי מאז שצפיתי בסרט. בכל מקרה, בחרת בהם כחלק מהניסיון להפוך את הסרט לפופולרי?
"כן, בהחלט. אלה להיטים בלי אירוניה, שכולם אוהבים, וכך רציתי שהסרט יהיה: שלא יהיה בו ממד אירוני, ושכולם ילכו לראות אותו. חוץ מזה, אלה שירים משנות השמונים, מה שמסמל את שנותיה הצעירות של דמות האם, וזה שהם ממשיכים להתנגן ברקע שלה גם כיום ממחיש שהיא עדיין צעירה ברוחה".
יש סצינה בסרט בה הגיבור בגילומך וחברתו האפלטונית נדרשים להעמיד פנים שהם זוג - וגם לשחק אותה כאילו שהם רבים. מבחינתך, הקטע הזה הוא אמירה על משחק?
"כן. אני מדבר על כאן משהו שלמדתי לאורך השנים. כשחקן צעיר, כשצריך לשחק רגש מסוים, אתה חושב בטעות שקודם כל אתה צריך להרגיש משהו ורק אז לשחק אותו. כלומר, קודם להיות עצוב ואז לשחק עצבות וכיוצא כך. עם הזמן, הבנתי שזה עובד הפוך: רגשות זה משהו שאפשר לזמן. קודם אתה צריך להעמיד פנים, ואז זה קורה. אתה מעמיד פנים שאתה מאוהב, ואז אתה מגלה שאתה באמת מאוהב. זה גם מסוכן, כי רגשות יכולים להפיל אותך בפח. אתה תעמיד פנים שאתה מדוכא, ואז באמת תיכנס לדיכאון".
"אני לא רואה בעצמי אדם אינטליגנטי, אבל לפעמים מרוב העמדות פנים - יוצא ממני משהו אינטליגנטי. לפעמים אני יושב פה על כיסא. מבפנים אני ריק לגמרי. אני לא חושב על כלום, אבל אז בא מישהו ואני מעמיד פנים שאני אומר משהו חכם, ואז נפלט ממני משהו חכם באמת ואני אומר לעצמי - וואלה, אמרתי משהו חכם".
הדמות שלך עובדת כמדריך באקווריום. אתה יכול לתאר את עצמך עובד בעבודה מסוג זה, ולא כשחקן או במאי?
"כילד בן 15 עבדתי כשליח פיצה במסעדה איטלקית. נהניתי מאוד מהעבודה הזו. אתה עומד מחוץ לדלת של אנשים, ואז הם פותחים אותה, וכל פעם אתה נחשף לעולמות אחרים ומרתקים. בונוס נוסף: היינו חוזרים למטבח של המסעדה ואוכלים טירמיסו, אבל בלי הביסקוויט - רק את הקרם. או לה לה, זה היה יצירת מופת".
הסרטים בהם הופיע גארל אולי אינם בלוקבסטרים, אבל רבים מהם מככבים בשלל חשבונות אינסטגרם המוקדשים לצילומי מסך מתוך סרטים. משהו בשילוב בין הפרצוף הפוטוגני והכה צרפתי שלו לדיאלוגים הפילוסופיים והמלנכוליים בסרטים האלה הופך אותו לפופולרי בפיד.
"יש בזה משהו פטישיסטי. אני כמו קלף באלבום כדורגל, רק שבמקום לייצג את נבחרת צרפת - הפנים שלי מייצגות את הקולנוע הצרפתי", הוא אומר. "אולי זה בגלל שאני מייצג בעיני אנשים את הדימוי המקובל שיש להם לגבי הקולנוע הצרפתי וצרפת בכלל - פריז, רומנטיקה וכל זה. זה לא בהכרח דימוי שגוי, אבל ברור שזו קריקטורה".
יש בזה משהו? יש יופי ורומנטיקה אמיתית בפריז, או שהכל קריקטורה?
"תראה, זו העיר היחידה בעולם עם כמה בתי קולנוע שמקרינים סרטים ישנים. יש כל כך הרבה ספרים שמתרחשים בפריז. יש בה ארכיטקטורה מרהיבה...אבל קשה לדבר על כל זה עם כל מה שקורה עכשיו, בין ההרג של הילד בן ה-17 לאלימות שהתפרצה בעקבותיו. מצד אחר, אולי גם זה חלק מהרומנטיקה של פריז: המסורת הזו של המהומות, המהפכנות וההפגנות שיוצאות משליטה".
איך חווית את הימים האחרונים? אתה מסתגר בבית?
"לא, זה לא גרוע כמו שמדווחים בחדשות ברחבי העולם. הווידיאו של הירי בנער היה קשה לצפייה. לא היתה שום סיבה לירות בו, והדברים האלה קורים הרבה יותר מדי - לשוטרים יש יד קלה על ההדק. אתה מסתכל בווידיאו הזה ואומר לעצמך שמשהו בצרפת לא עובד, זה נראה כאילו שאנחנו ברוסיה ולא בצרפת".
בכמה מערוצי החדשות בישראל כמובן ניצלו את מה שקורה לעידוד העלייה לישראל, ולהדהוד הנרטיב שהאיסלם משתלט על צרפת וכדומה.
"טוב, זה כבר פרסומת לישראל. אין פה שום הפיכה מוסלמית. יש צעירים שהמדינה הזניחה אותם, והדת היא מסגרת לחלק מהם. מדובר בעניים, שהדירו אותם והם מרגישים לא שייכים. כשהם הורסים מבנים של מוסדות רשמיים, זו הצהרה מבחינתם - 'זה לא שלנו, אז לא אכפת לנו להרוס את זה'. להגיד שהם לא שייכים כי הם לא רוצים להשתייך זו דמגוגיה. הם רוצים ולא מאפשרים להם. מה שהיה חדש במהומות של הימים האחרונים זה שהיו מעורבים בהן ילדים בני 12 עד 14. מבחינתם, הם עושים מסיבה - מסיבה אלימה של הרס. כולנו עשינו שטויות בגיל הזה, וכילד אתה אוהב להרוס דברים".
דיברת קודם על כך שאתה מייצג את צרפת. מי בעיניך הוא נער הפוסטר של ישראל?
"אברהם יהושע (א.ב יהושע). קראתי ספר מסות שלו על ישראל בשם 'Israël : un examen moral'. הוא הסביר שם שאם נתחיל לחפש סיבות היסטוריות להצדיק את קיומה של ישראל, לא נצא מזה, אז בשלב מסוים צריך פשוט להגיד שהעם היהודי היה זקוק למקום הזה - וזהו. האמירה הזו נגעה בי. הוא גם דיבר על כך שצריך לחזור לגבולות 67'. הוא היה אמפטי לישראל אבל גם ביקורתי כלפיה והתחברתי לכך מאוד".
"עוד מישהו שמבחינתי מייצג את ישראל זה נדב לפיד. אהבתי את 'הברך' שלו, בעיקר בגלל איך שהוא תוקף אותה מתוך אהבה עצומה כלפיה, כי הביקורת שלו היא הדרך היחידה מבחינתו להרגיש שייך אליה".
אתה יכול לתאר את עצמך מביים סרט כזה על צרפת?
"לא, אין בי מחשבות גלובליות כל כך. אפילו לספר סיפורים פשוטים כמו ב'חף מפשע' זו עבודה קשה מבחינתי, אז אני לא יכול לספר סיפורים על מדינה שלמה".