מריה שרדר ביימה את "המורדת", אחת מן הסדרות הפופולריות ביותר של נטפליקס בשנים האחרונות, שהפכה אותה לאחד השמות החמים בהוליווד. אפשר אולי היה לצפות ממנה לקצת גינוני כוכבות - אבל זה ממש לא המקרה. הבמאית הגרמנייה הגיעה השבוע לישראל כדי לשבת בחבר השופטים של התחרות הבינלאומית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, וכשאני פוגש אותה לריאיון בין שתי הקרנות, היא מסרבת לעשות אותו במסעדה, במשרד או בכל מקום אחר - ומתעקשת לעשותו בגינה בחוץ, ולשבת על כיסאות מאולתרים. "אני צריכה הפסקה מהמזגן" היא מסבירה, ומתחילה לעשן.
כמו להרבה גרמנים לא יהודים, גם לשרדר יש קשר מיוחד עם ישראל והעולם היהודי. היא ביקרה כאן לראשונה כבר בגיל 14, וכשהחלה את הקריירה המקצועית שלה כשחקנית, גילמה דמויות יהודיות רבות. היא עשתה זאת למשל ב"רוזנשטראסה" המהולל וגם ב"אמה ויגואר", שזיכה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין. כשעברה מאחורי המצלמה והתחילה לביים, הזיקה שלה לישראל וליהדות רק התעצמה. סרטה הארוך הראשון כבמאית היה "חיי אהבה" על פי צרויה שלו. לאחר מכן ביימה סרט על הסופר היהודי סטפן צוויג ואז הגיעה "המורדת". אחריו בא "הגבר המושלם שלך", סרט מרגש ונפלא שלשם שינוי לא היה בו אלמנט יהודי מובהק, אבל זה תוקן בידי סרטה האחרון והמופתי גם כן, "מילה שלה", על ג'ודי קנטור ומייגן טוהי, עיתונאיות הניו יורק טיימס שפירסמו את התחקיר על הארווי ויינשטיין, שהוביל לתנועת ה-MeToo. הסרט שם דגש על היהדות של קנטור, שמדליקה נרות שבת כבר בתחילתו ולא פעם מדברת על הזהות היהודית שלה ואף משתמשת בה.
אני שואל את שרדר מה למדה על ישראל ועל המורשת היהודית מן הביקורים שלה בכלל ואולי גם מן הביקור הזה בפרט. "כל הפרויקטים וכל השיחות מצטברים לחוויות של למידה", היא אומרת. "למדתי גם עובדות לא פשוטות על החיים של הקהילה החרדית. עם זאת, חשוב לי להגיד משהו: ביצירת 'המורדת', לא התיימרתי להגיד משהו על החברה החרדית כולה, כי אי אפשר. אני נמנעת מהכללות. מה שכן רציתי לעשות זה לבנות דמויות אינדיבידואליות שאפשר להתחבר אליהן, לאהוב אותן ולנסות להבין אותן. אני מנסה לגשת לדמויות בצורה שמבינה את המורכבות של החיים שלהן".
את יכולה לדבר על הקשר שלך עם שירה האס, שכיכבה ב"המורדת"?
"נפגשנו כאן בסוף השבוע. מי שהכירה לי את שירה היא המלהקת אסתר קלינג, עימה עבדתי עוד בסרט הראשון. היא מלהקת יוצאת מן הכלל, שליהקה את שירה שהיא שחקנית יוצאת דופן. שירה היא נשמה בוגרת, עם חוכמת חיים וחיבור מיידי לרגשות. כאישה וכשחקנית, היא לוקחת את החיים ברצינות גדולה. היא מתמסרת לכל רגע. חשוב לי גם לדבר על שני הכישרונות הצעירים האחרים בסדרה - עמית רהב וג'ף וילבוש. הסדרה היתה גיים-צ'יינגר מבחינת שלושתם, שעכשיו הקריירה שלהם משגשגת, ואני כל כך שמחה אם עזרתי להכיר את הכישרונות הנפלאים האלה לעולם. הם אנשים יקרים ללבי".
בניגוד ל"המורדת", הרי ש"מילה שלה" היה כישלון קופתי מהדהד. הוא סבל מן הדעיכה הכללית של הקולנוע האמריקאי וגם מכך שהקהל כנראה לא רצה לראות סרט על ה-MeToo. "אתה לא יכול להכריח אנשים להתעמת עם דברים שלא נוחים להם", שרדר אומרת על כך. "יכול להיות שגברים מרגישים חוסר ביטחון מול נושאים כאלה, וחשים כי שופטים אותם. הסרט עדיין זמין וקיים, ואולי בעוד עשר שנים הקהל ישתחרר מהתחושות האלה וירצה לצפות בו".
אחת המעלות העיקריות של הסרט זו העבודה הנפלאה של הצלמת נטשה ברייר. היה לך חשוב לעבוד עם אישה בתפקיד הזה?
"אולי קצת מביך להודות, אבל בסרטים קודמים שלי לא עבדתי עם צלמת. קודם כל, מלכתחילה לא ביימתי הרבה סרטים. דבר שני, הרגשתי שצריך איזון מגדרי בין הבמאית והצלמת. בסרט הראשון שלי הדמות המרכזית היתה גבר ובסרט השני היו המון דמויות של גברים ומעט דמויות של נשים, וחשתי שהשחקנים הגברים זקוקים שיהיה גם גבר מאחורי המצלמה. ב'מילה שלה' זה הרגיש נכון לעבוד עם אישה, ונהניתי מאוד מהעבודה עם נטשה. היה לנו אותו ראש: הסכמנו על גישה כמו-תיעודית, שמנסה להימנע מסחיטה רגשית ומניפולציות".
אם כבר מדברים על הגישה הכמו-תיעודית זה הסרט הראשון אי פעם שצולם במערכת הניו-יורק טיימס.
"זה אולי הדבר הטוב היחיד שקרה בזכות הקורונה. הצילומים במערכת תרמו לאמינות של הסרט, וכל מי שעובד בניו יורק טיימס היה מרוצה ממנו. אני חושבת שהמערכת של הניו יורק טיימס היא דמות בפני עצמה בסרט, והארכיטקטורה שלה קולנועית מאוד".
ויש גם צילומי חוץ, שגם בהם הגישה לא מייפה את המציאות. בניו יורק טיימס כתבו שניו יורק מעולם לא נראתה מכוערת כפי שהיא נראית בסרט הזה.
"אני לא חושבת שניו יורק נראית מכוערת בסרט - היא נראית כפי שהיא נראית. צילמנו את מה שמצאנו, לא חיכינו למזג אוויר מסוים או משהו כזה. היה לנו חשוב להראות את שתי הדמויות הראשיות כנשים עובדות, לא כגיבורות קולנועיות. הן היו נשים רגילות שלקחו את הרכבת התחתית ועשו את העבודה שלהן. זו עבודה קשה, שאין בה שום דבר נוצץ".
יש ב"מילה שלה" בחירות אמנותיות מרתקות - למשל ההחלטה לא להציג את ויינשטיין, וגם לא אף אחד מן הפשעים שלו. כשאת יושבת בחבר שופטים כפי שאת עושה כעת, עד כמה הדעה שלך תלויה במבע שלו, במה שהוא בוחר לייצג ובמה שהוא מותיר מחוץ למסך?
"כל סרט הוא מניפולציה במובן מסוים, לא? מה שאני מנסה להבין זה עד כמה הבמאי או הבמאים מודעים למה שהם עושים. הבעיה שלי היא עם סרטים שלא נעשים במודעות ובאחריות. אין נושא שלא שווה לדבר עליו, השאלה היא איך. כשאני אוהבת סרט, זה לא בגלל שיש בו סיפור שאני מרגישה שאני צריכה לראות, אלא בגלל נקודת המבט של הבמאי או הבמאית".
את חייבת ללכת לעוד הקרנה. דיברנו על דברים מדכדכים. בוא נגיד משהו אופטימי שניכנס לסרט הבא במצב רוח אופטימי.
"אני תמיד אופטימית! למה אני ממהרת עכשיו? כי אני לא רוצה לאחר לסרט. אפילו שראיתי כבר אלפי סרטים, אני אף פעם לא רוצה להפסיד אפילו שנייה מהתחלה של סרט חדש. אני אוהבת לראות סיפורים ולהיות חלק מחיים של אנשים".
פסטיבל הקולנוע ירושלים יימשך עד יום ראשון הקרוב (23.7). מה כדאי לראות? הנה מדריך ההמלצות המלא.