"30 עם": תוכנית הראיונות עם ארז טל היא מופע מגלומניה של קשת

קשה לחשוב על אנשים המזוהים עם מקום העבודה שלהם בצורה מוחלטת יותר מאשר ארז טל וקשת 12. אם מחר בבוקר יחוקקו כאן חוק האוסר על שימוש במספרים בלוגואים של ערוצי טלוויזיה - ועם כמות החוקים ההזויים שמחוקקים כאן בשנה האחרונה זה לא כזה מופרך - בקשת יוכלו פשוט לשים את פניו המחייכות של טל בפינת המסך והצופים יידעו מיד על איזה ערוץ הם נמצאים. למעשה, למרות שבישראל התואר 'מר טלוויזיה' רשום בטאבו על שמו של חיים יבין, מי שגדלו בשנות התשעים כמוני לצד פריחתה של הטלוויזיה המסחרית, יעניקו את התואר דווקא לטל, שאחראי לכמה מהתוכניות הכי מצליחות בהיסטוריה של קשת: מ"גלגל המזל", דרך "רק בישראל", "הכספת" ו"האח הגדול".

לכן, הבחירה בטל להנחות את "30 עם", המתוארת כתוכנית ראיונות עם הדמויות שעשו את הטלוויזיה של ישראל (הסלוגן של הערוץ) לכבוד שלושים שנה לקשת, היא רק מתבקשת. מה שפחות מתבקש הוא עצם שידור התוכנית, שכבר משלב הקונספט נשמעת כמו מופע גדול של האדרה עצמית, ושיבוצה במה שפעם הייתה משבצת השידור של תוכניות לכל המשפחה - מיד אחרי "אולפן שישי". אה, כן, חוץ מזה שטל כבר הנחה תוכנית כמעט זהה לזאת בשם "איפה צדקנו?", לכבוד ארבעים שנות טלוויזיה ישראלית.

בתוכנית הראשונה של "30 עם" אירח טל את דני קושמרו, מגיש הכמעט נצחי של "אולפן שישי", שכמובן זכה להפנות את הצופים במהדורה לתוכנית שבה הוא מתראיין. אין משהו יותר קשת מזה, ואם היה אפשר לזרוק פנימה גם את אסי עזר והצבעות של הקהל מהבית, אפשר היה להגיד שזאת קפסולה של קשת 12 שאפשר למכור בבית המרקחת.

כדי להתייחס ל-"30 עם" ברצינות, צריך להניח בצד הררים של ציניות (מוצדקת), אבל רגע, אני עדיין לא שם. החל מהפתיח של התוכנית שמדלג בין הלוגואים של קשת לאורך השנים, דרך נעימת הפתיחה שלה, שהיא אותה נעימה של קשת שאנחנו שומעים ביציאה לפרסומות ולפני החדשות, ועד התפאורה שמציגה את בניין החברה בראול ולנברג, ממש כמו שפעם נהגו להראות את חומות העיר ירושלים - מדובר במופע מגלומני של ממש. "30 עם" היא תוכן קלאסי לצפייה כחלק מערב חברה (גילוי נאות: כמי שעבד בקשת בעבר הם יודעים להפיק ערבי חברה מעולים) - שילוב של טפיחה עצמית על השכם וקיבוע של המקום שיש לקשת בהיסטוריה של הטלוויזיה בישראל. לצופים שבדיוק סיימו את ארוחת השישי מדובר בתוכן קצת מוזר, שילוב של ראיון רך למדי עם הרבה חומרי ארכיון. לא בדיוק התוכן שמצמיד צופים למסך.

בכל זאת, בשיחה בין השניים - שקיוויתי שלא תעלה על שלושים דקות אבל לגמרי חרגה מכך - התייחס קושמרו לכמה נושאים מעניינים. הוא דיבר בפתיחות (אך לא בפעם הראשונה) על הילדות בבאר שבע, הסביר את הכעס שלו על אנשים כמו דודי אמסלם שגרם לו לחרוג ממנהגו ולהתייחס לדבריו בשידור (כאשר זה לעג לפציעתו של הטייס אודי אורי) ואפילו התייחס אל ה'קללה' שרדפה אותו בשידוריו הראשונים בחברת החדשות שכולם לוו בפיגועים ואסונות. בנוסף, נחשפנו שוב לאחד ממשדרי החדשות הכי מצמררים בתולדות הטלוויזיה הישראלית, שידור הנחיתה שלא קרתה של מעבורת החלל קולומביה, שבה איבד את חייו האסטרונאוט אילן רמון ז"ל. כאמור, גם אם זאת לא הפעם הראשונה, הסיפורים של קושמרו על מאחורי הקלעים ביחד עם צפייה בחומרי הארכיון הצליחו להזכיר שגם כשהיא במוד יח"צ עצמי, בקשת יודעים לייצר טלוויזיה מלוטשת יותר מכל ערוץ אחר בישראל. אבל כאמור, זה ממש לא מספיק, במיוחד לא במה שנקרא הימים האלה.

אבי ניר, האיש שמוביל את קשת בעשורים האחרונים ומזוהה איתה לפחות כמו שמארק צוקרברג מזוהה עם מטא/פייסבוק, הוא גאון טלוויזיה הידוע כמי שתמיד מסתכל על כמה מהלכים קדימה. לכן מעניין לנסות להיכנס לראש שלו ולשער על מה הוא חשב כשבחר לשדר את התוכנית הזאת דווקא עכשיו. האם הוא שומע את הקולות שמגיעים ממשרדו של שר התקשורת קרעי והחליט להעלות סדרה של תוכניות סיכום, רגע לפני שהכל נגמר כאן ואנחנו הופכים רשמית לסמי-דמוקרטיה עם ערוצים שהם כולם גרסאות של ערוץ 14 ומדבררים רק את המסרים של השלטון? או שאולי היכולות הנבואיות של ניר דווקא מלמדות שבסוף יהיה כאן בסדר ו-"30 עם" היא בסך הכל עוד תוכנית שמנסה לקבע את מעמדה של קשת כגוף התקשורת הגדול בישראל.

על התרחיש ה"אופטימי" הזה גם שווה להגיד כמה דברים: הראשון הוא שקשת משחקת כבר שנים על מגרש כמעט ריק. עם הרייטינג המביך של המתחרים ברשת והעובדה שבערוץ 14 יש לוח שידורים המורכב כולו מאנשים צועקים, לא נראה שיש לקשת באמת מתחרות. השני הוא שעם כל הכבוד לניר ולטל (ויש כבוד) המחשבה שיש כאן עדיין מדורת שבט היא מנותקת מהמציאות. כלומר, אולי יש עדיין מדורה אבל השבט התפצל מזמן להרבה שבטים והם קטנים ועוינים וממש לא יושבים ביחד בשישי כדי להעלות זכרונות.

נחזור רגע לדני קושמרו הראשון לאותו הערב, זה של "אולפן שישי". מהדורת החדשות המרכזית של ערב שישי ממשיכה להיות המקום שבו חדשות 12 מאבדת את עצמה לדעת. הפעם הציגה שם דפנה ליאל את מה שכונה "סקר הליכודניקים הגדול", בו נשאלה בין היתר השאלה: "אם בג"צ יפסול את חוק הנבצרות וביטול עילת הסבירות, מה צריכה הממשלה לעשות?" וקיבלה שלא במפתיע את התשובה שרוב המשיבים (47%) חושבים שהממשלה לא צריכה לציית.

זאת לא הפעם הראשונה שבה סקרים של חדשות 12 בוחנים שאלות שפעם נראו מדומיינות, אבל מותר וכדאי לשאול איפה נמצא המקום של חדשות 12 בנירמול הסיטואציה הזאת. אם הם מתקנאים בתחרות המתחזקת שהם מקבלים מערוץ 14, אולי כדאי שילכו כבר עד הסוף וידברו על נושאים שפונים לקהל שלהם - בין היתר חנינה לרוצח ראש הממשלה רבין, יגאל עמיר, ואיזה חלק מילאו אנשי מפא"י בשואת העם היהודי. אם הם רוצים להמשיך להיות חברת חדשות רצינית ואחראית, אולי כדאי שיחשבו קצת יותר על ההשלכות של השיח שהם מעוררים ולא רק על הרייטינג או התחנפות לבייס, כמו שהם מייחסים (בצדק) לנתניהו.

אם כבר התחנפות לבייס, מדהים לראות איך ב"אולפן שישי" לא השכילו ללמוד ממקרה בועז ביסמוט. הוא ישב בפאנל הפרשנים של התוכנית במשך שנים תחת התואר "עורך 'ישראל היום'", בזמן שבפועל עסק בדיברור מסרים מלשכת נתניהו וכך חיזק את מעמדו במפלגת הליכוד. הוא אף הגדיל לעשות כשאחד החוקים הראשונים שהציע בכנסת הראשונה שלו נועד לפגוע ביכולת של עיתונאים לפרסם הקלטות. עכשיו הם נותנים את אותה הבמה לדניאל רוט אבנרי, שבשונה מביסמוט אפילו לא מגיעה עם איזה רקורד עיתונאי מרשים ונמצאת בפאנל נטו כדי לסמן וי על משבצת ביביסטית. העובדה שאנחנו חיים בעידן שבו מובן לכולנו שצריך להיות נציג/ת שלטון בכל שידור חדשות היא מטרידה ומדאיגה. כשמוסיפים על זה את היותה של אבנרי דוברת לא רהוטה שיותר מפספסת מאשר מדייקת, כל העניין הופך לפארסה שהייתה יכולה להיות מצחיקה אם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו.