אחד האתגרים הגדולים בביקורת תרבות הוא ההפרדה בין היצירה הקיימת למה שהיא הייתה יכולה להיות. קחו לדוגמה את "העתיד" שיצר נעם קפלן - התקציר מספר על אלגוריתם שמסוגל לזהות טרוריסטים עוד לפני שהספיקו לבצע פיגוע, והראש רץ לסרט מדע בדיוני דיסטופי, מעין "דוח מיוחד" ישראלי. "העתיד" האמיתי נראה קצת אחרת. הוא אמנם מתרחש כמה שנים לפני המציאות, אבל זה לא ממש סרט מדע בדיוני או אפילו סרט עתידני, אלא דרמה אפלה על מצבה של החברה הישראלית - דרך סיפורה של אישה בודדה אחת.
אותה אישה היא ד"ר נורית בלוך (ריימונד אמסלם), החוקרת שפיתחה את אותו אלגוריתם מסקרן. על הנייר החיים של נורית נראים בכלל לא רע - יש לה קריירה מבטיחה, בית יפה, בעל נחמד והיא נמצאת בתהליך שבסופו תהפוך לאמא. בפועל, שגרת היום שלה נעה בין האפור לעגום. הסרט לא מלווה אותה בשאלות המוסריות שעולות מהשימוש בכלי הטכנולוגי שיצרה, גם לא בהתלבטות איך להתמודד עם מפגעים פוטנציאליים שזוהו דרכו. אנחנו לא רואים אותו בפעולה או נחשפים ליעילותו, אנחנו רק יודעים שהוא פספס פיגוע מפני שמי שביצעה אותו איננה תואמת את הפרופיל הפסיכולוגי של טרוריסט (שגם הוא לא ממש נחשף כאן). לב העלילה היא השיחה בין יאפא (סמר קופטי), סטודנטית צעירה שרצחה בדם קר שר בממשלת ישראל, לבין נורית, שמנסה להבין איך ייתכן שהאלגוריתם שלה לא זיהה שהרצח עומד להתרחש. דרך הסיפור הזה, "העתיד" לא מדבר על ההווה אלא גם מהדהד אירועי עבר, בהם רצח שר התיירות רחבעם זאבי במלון בירושלים.
נורית מנסה להיכנס לראש של הרוצחת, לכאורה כדי להבין איפה נפלה הטעות אבל בתכלס כדי לפענח את "חידת דמותה" של מישהי אחרת עם חיים טובים רק לכאורה. השיחה / חקירה ביניהן נודדת כל הזמן בין האישי לפוליטי, בין אמפתיה לזעם ורשעות, בין אמיתות כואבות ושקרים מוחלטים. החוקרת מנסה להבין מה דחף את יאפא לרצח המסוים הזה של האיש המסוים הזה, בעוד הנחקרת מנצלת את ההזדמנות כדי להפנות חיצים לאספקטים שונים בחברה הישראלית. בעיקר הכיבוש, כמובן, אבל גם עקיצות על הנטייה של ישראלים להעניק שמות של צמחים ועצים לילדיהם.
בזמן שכל זה קורה, הגיבורה אמורה להתחיל תהליך של הבאת ילד לעולם בעזרת אם פונדקאית. האלמנט הזה מחבר בין "העתיד" לסרט ישראלי אחר מהשנה האחרונה - "אזרח מודאג" של עידן חגואל. שניהם עוסקים בישראלים המעוניינים להביא ילד בפונדקאות, אבל לא בטוחים שהם רוצים לגדל ילד בעולם עם כל כך הרבה רוע ואלימות - על אף שהם עצמם חיים בבועה פריווילגית נעימה. ב"עתיד" מגלמת דר זוזובסקי את הפונדקאית המיועדת, שהיא כמו היפוך מוחלט לדמותה של הגיבורה - נמרצת, מחויכת ונחמדה בצורה כמעט מרגיזה, שמעוניינת להביא ילד עבור אישה אחרת מתוך אותה הישגיות שמובילה אותה לרוץ מרתונים. היא מייצגת ישראליות נחושה ובלתי מתנצלת, מאותו סוג שבחר לשלוח מחוץ לכדור הארץ חללית ששמה כשם ההמנון הלאומי.
הסרט משובץ באבחנות קטנות על החברה הישראלית ויחסיה עם שכניה, אבל הוא לא מסתפק בבדיחה פה ושם אלא מתחייב לכל מטאפורה קטנה עד שהיא נשחקת. כך, למשל, קולו של בעלה של הגיבור נשמע פעם אחר פעם מצמרת של עץ וגופו הפיזי מעולם לא מופיע על המסך, ו"התקווה" שהולכת ומתרחקת מתארת לא רק חללית ישראלית שנמצאת בדרכה לירח אלא גם את אמה המרוחקת והקרה של הגיבורה.
לא משנה לאן הגיבורה שלנו פונה, היא רואה מולה רק פניות ללא מוצא. זה סיפור על אישה שהחיים שלה נתקעו בשגרה נצחית - "רגיעה" מתמדת, אם תרצו - וכל ניסיון להתקדם ולחלץ את עצמה רק מכניס אותה יותר עמוק אל תוך הבוץ. אמסלם מצליחה להעביר היטב את הרבדים השונים של הדמות - קרייריסטיות קרה וקשוחה מצד אחד, פגיעות ומצוקה קיומית מצד שני. קופטי וזוזובסקי מצליחות אף הן בבניה של דמויות מבלבלות במכוון. עוד לזכות הסרט אפשר להגיד שהוא לא מהסס לדבר פוליטיקה וגם לא מנסה לנקות את הגיבורה שלו מאחריות בעזרת מעשה גבורה או מעשה טוב שיוכיח את מוסריותה.
הבעיה היא שמתחת לאמירות הנוקבות והמטאפורות הרבות, נשארים עם סיפור תמציתי על גבול הדל, שלא באמת מעמיק באף רעיון שהוא מעלה. השחקניות נפלאות, הצילום יפה וגם הבימוי משאיר את הצופה במתח עד לסיום, אבל דווקא אחרי שכל התמות והעלילות הגיעו לנקודת רתיחה, החלקים לא מצליחים להתחבר יחד וליצור סיפור מגובש ושלם באמת. וכך, נשארים עם סרט שמבטיח יותר ממה שהוא יכול לקיים.